הדג מסריח מהראש

בתחילת שנות ה־80, כשמיכאיל גורבצ'וב נפגש לראשונה עם מרגרט תאצ'ר, הוא שאל אותה כיצד היא מצליחה לדאוג לכך שיהיה אוכל לכל הבריטים. תאצ'ר המופתעת מהשאלה ענתה לו: "אני לא דואגת לזה". זהו תמצית סיפור יוקר המחיה - כשהנבחרים דואגים שיהיה לנו אוכל, הכל משתבש. כשהם מפסיקים לדאוג לנו - הכל טוב. אבל מעט מאוד נבחרים מוכנים לוותר על התפקיד הזה, כי כשהם "דואגים" לנו, אנחנו נוטים להאמין בקשר שבין מאמציהם לבין אספקת המזון שלנו. ככה זה. "כוחות השוק" הוא מושא ללעג, למרות שמדובר בכוחות היחידים שעובדים. הרבה יותר קל להאמין בתכנון ממשלתי של השוק, מאשר במושגים מופשטים כגון "היצע" ו"ביקוש".

מחירי הדגים, הבשר, החלב, הביצים, הפירות והירקות ועוד, נקבעים בארץ בעיקר על ידי תכנון מרכזי - מין מנגנון מיושן ומטופש מבית מדרשו של קרל מרקס, שבשם "דאגה" לחקלאים ו"דאגה" לציבור - גוזר קופון משני הצדדים ומשבש את חייהם. ענף הדגה, למשל, הוא ענף שלאחרונה נהנה מצמיחה משמעותית בצריכה בישראל, שקשורה גם בהפחתת המיסוי הרצחני על יבוא דגים. הישראלי צורך בממוצע כ־18 ק"ג דגים בשנה, לא באופן סדיר אלא עם זינוק בצריכה בתקופות החגים. אנחנו נחשבים צרכנים לא מפותחים בתחום, בעיקר בגלל המגוון והאיכות. אנחנו נחשפים למגוון קטן מאוד של דגים, כשבמקום הראשון בארץ נצרך דג האמנון (מושט), חלקו מגידול מקומי. במקום השני דג הסלמון ובמקום השלישי דגי הדניס והקרפיון, כך על פי משרד החקלאות. בסך הכל אנחנו צורכים כ־160 אלף טונות בשנה. לפני שהמכס על דגים מיובאים נחתך ב־50%, היבואנים שילמו 15 שקלים מכס לק"ג דג מיובא.

לשם פשטות החישוב של המנגנון הממשלתי, המכס מוטל על ק"ג דג בלי להבחין בסוג הדג המיובא, מה שמסביר באופן חלקי את המגוון המצומצם של הדגים בארץ. ומה ההיגיון בהטלת מכסים גבוהים כל כך? זו שאלה פשוטה גם לקורא שלא בקיא בתחום - הגנה על המגדלים המקומיים. אלא שהנתונים הבאים עשויים להפתיע אתכם: רק כ־21 אלף טונות מה־160 אלף הן מתוצרת מקומית! במילים אחרות, רוב התצרוכת שלנו ממוסה במכס מגן, כדי להגן על מיעוט הגידול המקומי.

 

עצם בגרון

במשך שנים, ועד שחתך, המס על ק"ג דג עמד על כ־25 שקלים! כך שאם קניתם ק"ג דג מיובא ב־80 שקלים, משמע ששילמתם מע"מ של 11.6 שקלים ועוד 25 המורכבים משיעור המכס האפקטיבי על מס של 15 שקלים על דג גולמי מיובא (המס משולם גם על הפחת) וכן אגרות יבוא, בדיקות, אישורים והובלה. מהסכום שנותר, 43.4 שקלים לק"ג, כולל מחיר הדג בחו"ל את עלויות ורווח היבואן ועלויות ורווח המשווק - וכמובן ששניהם משלמים מס הכנסה. נניח שהם משלמים רק מס חברות, שבאותה הנחה מינימלית שניהם יחד משלמים "רק" 25%, שהם 10.85 שקלים. יוצא אפוא, שנתח המסים באותו דג הוא 42.45 שקלים לק"ג - 53% ממחיר הדג. 

גם עכשיו המכס אינו נמוך במיוחד, והוא עדיין מוטל על הרוב כדי להגן על מעט התוצרת המקומית. מכל מקום, קיצוץ המכס הביא לירידה במחיר דג האמנון הקפוא מ־37 שקלים ב־2015 ל־34 שקלים כיום, מה שמבטא הוזלה ריאלית גבוהה הרבה יותר מההוזלה הנומינלית ב־3 שקלים. לפי נתוני משרד החקלאות, המחיר צלל אל מתחת ל־27 שקלים לק"ג דג קפוא, אלא שאני לא מצאתי מחיר כזה ברשתות במרכז הארץ. גם הסלמון הקפוא הוזל בממוצע ב־10 שקלים ויותר לק"ג בשלוש השנים האחרונות. 

אם המדינה גובה כיום "רק" 7.5 שקלים לק"ג דג מיובא, ומייבאים כיום 139 אלף טונות בשנה, המשמעות היא שהמדינה גובה על יבוא יותר ממיליארד שקלים בשנה, כדי להגן על 21 אלף טונות. המשמעות היא שהצרכנים משלמים כ־50 שקלים מס הגנה על כל ק"ג של גידול מקומי. ככה מדינה יודעת לנהל שוק "לטובת כל הצדדים". וצריך לזכור שעד שהמס נחתך ב־50%, ההגנה על ק"ג של תוצרת מקומית היתה כפולה, וכל הציבור שילם על כך.

 

שוק הדגים יקר // צילום: איתיאל ציון

 

תופסים אותנו בביצים 

לא כולם רגישים לכיס. יש מי שרגיש יותר לבריאות, למגוון, לטעם ולצדק בכלל, וכל אלה נפגעים במידה זו או אחרת מאותו תכנון מטופש. מדור הכלכלה של "ישראל היום" עוקב זה זמן רב אחר נפלאות התכנון המרכזי של שוק הביצים בארץ, המייצר לא פחות מ־2 מיליארד ביצים בשנה. אם בדגים, בשר ויין אנחנו לא נחשבים צרכנים גדולים, הרי בביצים ובשר עוף אנחנו דווקא די מובילים בעולם. למה? כי קל לגדל אותם והם נשלטים על ידי גילדות מקומיות חזקות. 

במקרה של ביצים ועוף, הפגיעה היא לא רק בכיס, אלא גם בבריאות. כפי שנחשף בעיתוננו, מנכ"ל משרד החקלאות הודה: "אני נמנע מלצרוך ביצים מתוצרת מקומית". דו"ח הווטרינר הראשי של משרד החקלאות, שהגיע לידינו, מעלה ממצאים מדאיגים שלפיהם 30% מהביצים בארץ נגועות בסלמונלה. מרבית הביצים בארץ לא היו עוברות את מבחני האישור בכניסה לארץ, לו היו מיובאות, אבל הן פטורות מהמבחן הזה. 

מרבית הביצים מגודלות בצפון הארץ על ידי משקים קטנים. תנאי התברואה בלולים הם מושא למחלוקות ממושכות קשות בין משרד החקלאות לבין הלולנים. פעיל בענף אמר לנו: "כל אדם בהכשרה של 20 דקות יכול להיות לולן. כל מה שצריך זה לאסוף את הביצים ולדאוג שיהיה מזון ומים לעופות". אלא שבמשרד החקלאות לא מסכימים עם האמירות האלה ודורשים, למשל, גם ניקיון. כמי שצורכים בממוצע 20 ביצים בחודש, בוודאי שמתם לב לכך שרבות מהביצים הנמכרות לכם ברשתות מוצעות בעיטורי צואת עופות - מצע נוח לגידולי חיידקים. יותר מ־3,000 אנשים בשנה מאובחנים כחולים מהידבקות בסלמונלה, ועוד רבים חולים בחיידק בלי שאובחנו ככאלה. 

משרד החקלאות נלחם לאחרונה על הגדלת מכסות יבוא הביצים, אך החקלאים משיבים מלחמה ומצליחים בה לא רע. במסגרת "חוק הגליל", האוצר הצליח להעניק מכסות מובטחות ללולנים למשך 10 שנים! מקור בכיר בממשלה: "מדובר ברישיון לעשיית עושר שאינו מקובל בשום תחום. באופן חריג ניתנות מכסות ל־5 שנים - לתת מכסה ל־10 שנים זה פשע". 

כאמור, הלולנים דוחים את הדרישה להשקיע בחידוש הלולים ודחו הצעה נדיבה לסבסוד ממשלתי של מאות מיליוני שקלים לצורך כך, בטענה שאין זה די. קצרה היריעה מלנתח את תחומי הבשר, הדבש, החלב ומוצריו, הירקות והפירות, אך אין שוני מהותי בין התחומים "המוגנים" הללו. המשותף לכולם הוא שהמדינה לא מגינה על אף אחד מתקציבה. ההגנה מתבצעת על ידי מסים המוטלים על כלל הצרכנים, בשם הגנה על התוצרת המקומית וערכים נפלאים נוספים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו