קראתי את העתירה נגד חוק הלאום, ונמלאתי אושר, שמחה וגאווה. אושר, כיוון שסוף־סוף נחשפות הפנים האמיתיות של גורמים רבים בשמאל, שבמשך שנים רבות הסתירו את מטרותיהם תחת מסווה של "שוויון", "זכויות אדם" ו"דמוקרטיה". עכשיו הם נאלצים להודות שרעיון מדינת הלאום היהודית זר להם. שמחה, על כך שבזכות הקרן החדשה לישראל והתקשורת, נדחף השמאל לעבר תהום אלקטורלית, דבר המרחיק את הסכנה שכוח שלטוני יופקד שוב בידו. וגאווה, על שום שבניגוד לאווירה התקשורתית, נראה שהציונות חיה ובועטת, עדכנית ורלוונטית מתמיד; רוב עצום מקרב אזרחי ישראל היהודים, תומך בחוק הלאום, ומוקיע את מתנגדיו.
ועדיין, משהו בתחושה החגיגית היה חסר. אמנם, טענות על כך שהמיעוט הערבי "אינו זוכה לכל הכרה בזכויותיו הקולקטיביות", הן מרנינות, וכשלים לוגיים כמו "החוק הוא... ביטוי לקבוצת רוב קיצונית", מפיחים בי הנאה; שלא לדבר על הכאוס הפילוסופי בטענות כמו: "החוק מחיל את הזהות הלאומית על אזרחי המדינה היהודים בלבד... והופך את אזרחי המדינה לנטולי זהות לאומית", וכן "אין אדם יכול לממש את ההגדרה העצמית שלו במדינת ישראל אם הוא לא יהודי" - והלוא מה עניינה של הציונות, אם לא הענקת זהות לאומית ליהודים?
• עוד על חוק הלאום ב"ישראל היום"
אמנם, אני חובב של טקסטים אקזוטיים, אך עמוק בפנים מקננת התחושה שהאושר לא יהיה מושלם, כל עוד עומד ותלוי החשש (הבלתי סביר אמנם) שבג"ץ ידחה את התביעה, או גרוע מכך - ידחה אותה על הסף, בטענה של חוסר שפיטות (הו, האימה!).
עדיין, אני נושא תפילה לאלוהי האקטיביזם, שבג"ץ יפתח את ליבו ויקבל את טענות העותרים, אפילו חלקית.
שהרי, כמי שקרא לא מעט בג"צים, אני סמוך ובטוח שאין תענוג אינטלקטואלי בעולמנו, שישווה לעלעול בדפי פסק הדין הבא עלינו לטובה. הנה התרחיש: שלושה, אולי יותר, אנשים נכבדים ומשכילים, דנים בכובד ראש באפשרות ש"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", שהתקבל במחטף בדמדומי הכנסת ה־12, בנוכחות מזערית וברוב דחוק, יִגְבַּר על "חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שנדון בכנסת יותר מעשור, וכל מהלכיו, סעיפיו והשלכותיו (כולל הקונספירטיביות) היו גלויים ושקופים לציבור.
הפלפלת המשפטית שיצטרכו לגייס תהיה מדהימה! הם יקבעו שחוק יסוד אחד הוא "חוק יסוד אמיתי", ואילו אחר הוא "חוק יסוד סוג ב'"; הם יגייסו את הרטוריקה הנאורה כדי להפלות בין הלגיטימציה של ממשלת שמיר לזו של נתניהו; יסבירו שכל הליכי החקיקה שווים, אבל יש הליכי חקיקה שווים יותר; ינמקו את הצורך להדיר מחקיקת חוקי היסוד של מדינת ישראל את היהודים הגרים בה, ויקנחו במבחר ציטוטים אקראיים מפי אהרן ברק, שיעזרו להסביר מדוע הדמוקרטיה - כפי שתוארה במשך מאות שנות הגות מדינית - אינה "מהותית" מספיק עבור העם היושב בציון.
אך מעבר להתרוממות הנפש האישית, אני מקווה שבג"ץ יתערב בחוק גם משיקולים לאומיים. האקטיביזם השיפוטי איבד מזמן כל רסן, והוא דוהר במהירות לאבדון. אמון הציבור במערכת המשפט הגיע לשפל חסר תקדים, ומעמדן של האליטות הפרוגרסיביות שלנו עומד על פי תהום. כל שהם זקוקים לו הוא רק דחיפה אחת קטנה. לכו על זה!
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
