אתר ההנצחה למתנגדי ולמתנגדות המשטר הנאצי שוכן ליד משרד ההגנה בברלין, בבניין משרדים שבו ישבו מפקדי ניסיון ההפיכה הצבאית הכושל נגד אדולף היטלר ב־1944. לפני ימים ספורים נפתחה שם תערוכה היסטורית המוקדשת ל"ועידת אוויאן", שכונסה בעיר המרחצאות הצרפתית ביולי 1938 ביוזמתו של נשיא ארה"ב דאז, פרנקלין רוזוולט, במטרה לגבש מענה בין־לאומי לרדיפתם הגוברת של היהודים ברייך הנאצי, שבאותה עת כבר כלל בתחומו את אוסטריה.
רבבות יהודים - גרמנים ואוסטרים - התדפקו אז על דלתותיהן של נציגויות זרות בתקווה להשיג אשרות הגירה נכספות. אך ככל שגברה מצוקת היהודים, כך התחזקה דחייתם על ידי מדינות העולם, שסגרו בזו אחר זו את גבולותיהן בפניהם.
"ועידת אוויאן", שנועדה לסייע במציאת מקומות מקלט ליהודים, הפכה בדיעבד סמל למדיניות סגירת הגבולות בפני יהודי הרייך והכשירה למעשה את הדרך לשואה. היטלר ואנשיו ראו שלעולם לא אכפת מגורל היהודים, וששום מדינה כמעט אינה מעוניינת לקלוט אותם. מכאן ועד ל"פתרון הבעיה היהודית" בגטאות, במחנות הריכוז וההשמדה ובאתרי ההוצאה להורג ההמונית, היתה הדרך קצרה. "ועידת אוויאן" נתנה אור ירוק לחיסולה של יהדות אירופה.
התערוכה בברלין היא תיעוד מרתק של האדישות לגורל היהודים. גולדה מאיר, שהשתתפה בכנס כמשקיפה מטעם הסוכנות היהודית, אמרה לאחר כישלון הדיונים: "ישנו רק דבר אחד, שאני מקווה לחוות לפני מותי: שעמי לא יהיה נתון עוד לחסדי הרחמים של מי שלא יהיה". הדברים צריכים לעמוד לנגד עינינו גם היום, 70 שנה לאחר הקמתה של מדינת ישראל.
התערוכה מתמקדת בתיאור היסטורי בלבד של האירועים שהובילו לכינוס הוועידה, דיוניה ותוצאותיה. עם זאת, נציגי הגופים שאפשרו את קיומה של התערוכה - משרד החוץ הגרמני, קרן "זיכרון, אחריות ועתיד" (שהוקמה על ידי התעשיות הגדולות בגרמניה לפיצוי עובדי הכפייה) והמרכז לחקר אנטישמיות באוניברסיטה הטכנית של ברלין - ניצלו את אירוע הפתיחה כדי להשמיע הרהורים על הקשר בין סירובה של הקהילה הבין־לאומית לשעות לתחנוני יהודי הרייך לפתיחת שערים, לבין סירובן הגובר של מדינות מערביות לפתוח היום את שעריהן בפני הפליטים המגיעים לפתחן.
למעט מקרים מוגבלים מאוד של מיעוטים המוצאים את עצמם בפני איום קיומי - בעיקר במדינות מוסלמיות - אין כל מקום להשוואה בין מצב היהודים באירופה ערב השואה לתופעה הגלובלית העכשווית של הגירה המונית מ"העולם העני" ל"עולם העשיר". הבסיס להשוואה המטעה הזו הוא ההתייחסות הכוללת והאוטומטית לכל אלו שמגיעים לחופי אירופה מהמזרח התיכון ומאפריקה, לגבולות ארה"ב מאמריקה הלטינית ולישראל בעיקר מאפריקה, אך גם ממזרח אירופה - כאל "פליטים".
רובם המכריע הם מהגרים כלכליים, השואפים - גם תוך סיכון חייהם וחיי בני משפחותיהם - להגיע ל"עולם העשיר", כדי לשפר את תנאי חייהם. סכנת חיים אינה מרחפת מעליהם. איש אינו שולח אותם למחנות ריכוז. האומללות שלהם נובעת בדרך כלל מהתנהלות כושלת ומושחתת של הנהגותיהם הפוליטיות. עומדת בפניהם דרך ההתקוממות העממית נגד הנהגות אלו, גם אם המחיר לכך עלול להיות גבוה מאוד.
כל השוואה בין היהודים של אז למהגרים של היום היא פופוליזם טהור, שפוגע בזכרם של קורבנות הנאצים ומשכתב את ההיסטוריה. בפני היהודים אז לא עמדה ברירה אחרת אלא לברוח. בפני לא מעט פליטים סורים ועיראקים עומדת בכל עת האופציה לשוב לארצם, ורבים מהם אכן עושים זאת. הם קורבנות של מלחמת אזרחים ולא של אידיאולוגיית השמדה, כזו של הנאצים. והם יכולים להילחם על חייהם. ליהודי הרייך לא היתה אופציה כזו. הם נידונו מראש למוות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו