זוהי שעתם היפה של הבכי, הנהי והקינה. כל חכמן ומלומד מצרף בתורו עוד דימוי חבוט כדי לתאר את שפל המדרגה שאליו הידרדרנו עם חוק הלאום. נשכחה האמת הפשוטה, שהחוק בא לעולם בעקבות ההרס המתמשך של הדמוקרטיה הישראלית בידי אריסטוקרטיה משפטנית, שהקימה על חורבותיה ממלכה חוקתית אוניברסלית.
חוקי היסוד הנוגעים לזכויות האדם הפכו לארגז הכלים של מהפכה חוקתית, שבשמה הכתירה האריסטוקרטיה את עצמה כמכון התקנים של הפרלמנט הישראלי.
כל דיון ציבורי ופוליטי על האיזונים הרצויים בין מסורת לחילון, או בין לאומיות לאזרחות, הוא מעתה משחק נערים, ורק לאחריו נערך הדיון האמיתי, בפני המבוגרים האחראים, עוטי הגלימות.
בל נטעה: המשפטיזציה חודרת לזרועות הממשל ומתבטאת בסנדול תהליכי חקיקה על ידי משרד המשפטים והיועץ המשפטי, ובפרשנות התכליתית של החוק על ידי השופטים. כל אלה משבשים את יכולתו של הציבור לנהל תהליכים דמוקרטיים סבירים ומתוקנים.
דמוקרטיה, לפי ה"שיחדש" של האריסטוקרטיה, אינה עוד שלטון העם, כי אם קובץ ערכים אוניברסלי הנתון לפרשנותה הבלעדית. גם הכרעת הרוב הפכה למנגנון יצרי ונחות, שהכרעת המיעוט המשפטני נאה ממנו, וזאת כי הציבור פשוט איננו נאור מספיק.
אפילו שלטון החוק שינה את פניו, והוא מעתה "שלטון חוק מהותי": חוקים יש לקיים רק כאשר הם מוסריים בעיני האדם הנאור. הביטו ביועץ המשפטי לממשלה, הנחרד בימים אלה מקול המון המשפטנים הזועמים על מעצר הרב הקונסרבטיבי שהשיא פסולי חיתון - בניגוד לחוק.
אך אבוי, העם הסורר דוחה את הסחורה הפגומה. הציבור מתעקש שלא כל פטריוטיות היא גזענות, ושלא כל גילוי כבוד למסורת הוא הדתה. וכשהגיעו מים עד נפש פנו ההמונים, באמצעות נבחריהם, לחוקק חוק יסוד שיאזן במידת מה את חוקי היסוד של זכויות האדם, סלע קיומה של מהפכת האוליגרכיה החוקתית.
אמנם, לאורך תהליך החקיקה נשקלו עשרות גרסאות, מהן נחרצות ומהן מתונות. אך המחוקק ידע גם ידע שבסוף המנהרה אורבים לו היועמ"ש, ושופטי בג"ץ, והפרשנות התכליתית, ושאר הכלים החדשניים המומצאים ברגעים אלו ממש. מסיבה זו בדיוק ניסח את דבריו בחדות ובבהירות, כדי שחוק הלאום יעמוד בגאון לצד חוקי זכויות האדם, כיכין ובועז של ישראל היהודית והדמוקרטית.
ומדוע נדרשים הפעם כלים חדשניים? משום שבחוק יסוד עסקינן, וצריך תכסיס חדש כדי להטיל בו דופי. אל דאגה: לא אלמן אריסטוקרט ישראל, והחברים יידעו גם הפעם להיות "יצירתיים", "מהפכניים", ואפילו "אמיצים" ו"תקדימיים".
לכן אציע למקוננים ליטול לרגע קורה מבין עיניהם, ובמקום לעסוק בדמוניזציה של רוב הציבור בישראל, להרהר באפשרות שהחטא הקדמון נעוץ במגדל הקלפים של המהפכה החוקתית שבראו בהבל פיהם. גם אם לא יסכימו על לשון חוק היסוד ועל תכליתו, אולי יהינו לנהל סוף סוף דיון ענייני, שבו מי שחושב אחרת הוא לא אויב.
אולי ייזכרו בתקופה הרחוקה, שבה עוד היתה סובלנות לדעות שונות, אפילו בזירה הציבורית. איך היו אומרים בשיח הישן: כך נראית דמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו