סדרת טעויות בהבנת המציאות

במאמרו מעל דפים אלה (״לא כל הפלשתינים נמצאים בסל אחד״, 27.7.18) מתווכח יוסי ביילין עם התפיסה המדינית שהצגתי כחלופה למסלול אוסלו. 

אמנע מהפיתוי לקיים ויכוח היסטורי על האשמותיו של ביילין כלפי חוסר פשרנותה של התנועה הרוויזיוניסטית בעבר ומשמעויותיו. האשמותיו הגיעו לשיא בטענתו כלפי אלה שנלחמו בשלטון הזר - כאילו העדיפו את המשך המנדט הבריטי(!), לא פחות.

מי שמכיר את ההיסטוריה יכול לשפוט מי הצטיין בקריאת המציאות בשנים שלפני שואת עמנו, ומי דחו את קריאתו של זאב ז׳בוטינסקי ל״אווקואציה״ (פינוי) דחופה של יהדות אירופה, ועוד האשימוהו כי זרע פאניקה. מי איחר בהגדרת מטרת הציונות - הקמת מדינה יהודית - ומי הבין הרבה קודם את הכורח הדחוף להקימה. 

הכשל בתפיסת חסידי ההסכם עם הפלשתינים, הוא שאינם מציגים מתי ולאיזו הצעת פתרון הסכימו הפלשתינים (״המתונים״, לשיטתם) במהלך מאה שנות הסכסוך. בעבר, בספרו ״לגעת בשלום״ (1997), טען ביילין כי ״אפשר להגיע להסכם שלא יכלול החזרת פליטים פלשתינים לישראל הריבונית, שלא יציע לחלק את ירושלים ושלא יתבע מישראל לחזור לגבולות 67׳״.

שנים ספורות לאחר מכן, בשלהי תקופת ממשלת ברק, היה ביילין חבר המשלחת הישראלית למו״מ עם הפלשתינים בשיחות שהתקיימו בטאבה. ספק אם יהיה אי פעם הרכב שמאלי יותר לנציגות ישראלית במו״מ כלשהו. משלחת זאת הלכה הרבה מעבר לאותם קווים שהגדיר ביילין בספרו, אך ראו זה פלא: גם היא לא הביאה הסכם. 

הטעות היסודית שעשו ביילין וחבריו היא בהבנה ובניתוח של אש״ף, שנותר מחויב למלחמה בישראל. ב־1995 אמר ביילין על ערפאת כי ״זו טעות לייחס לו את תורת השלבים״. הוא הגיע למסקנה שעל אש״ף לחיות עם ישראל... (״שיחות עם יוסי ביילין״, שייקה בן־פורת) אלא שערפאת עצמו התבטא בפומבי באופן המבטא את דבקותו באותה גישה.

זאת ועוד: לאחר שקיבל מהממשלה, שבה היה ביילין חבר, את ההצעות הנדיבות ביותר להסכם היסטורי - הוביל ערפאת את עמו לאינתיפאדה השנייה, אולי התקפת הטרור הקשה והאכזרית ביותר בסכסוך. כשנשאל ביילין, לאחר אוסלו, מה יהיה המבחן להצלחת ההסכם, השיב: ״מבחנו האמיתי יהיה מבחן הדם. אם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו - הוא ייכשל״. ובכן: אוסלו נכשל. 

האמת הפשוטה והעגומה היא שהפלשתינים מעולם לא רצו בסיום הסכסוך איתנו. הם היו מוכנים להסתפק בהישגים חלקיים שניתנו להם באדיבותנו, כל עוד לא היו כרוכים בסוף הסכסוך ובקץ התביעות.

לאחר שנדחקו לפינה, אחרי תמיכתם בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה - הם ״הסכימו״ לחילוץ ישראלי: רק כעשור לאחר שגורשו לתוניס במלחמת לבנון - פרשה בפניהם ממשלה בישראל שטיח אדום, נתנה להם במתנה טריטוריה והקימה עבורם את הרשות הפלשתינית בלב ארצנו. על הישגים אלה לא שילמו הפלשתינים שום מחיר. 

ביילין מסכם את מאמרו בטענה כי חולשת התפיסה המדינית שלי, המבוססת על האינטרסים שלנו, היא שאין לה פרטנר. זו היתה יכולה להיות טענה חזקה, אילו להצעה כלשהי אחרת של ביילין וחבריו לדעה היה נמצא אחד כזה. אבל למרות שזזו בהתמדה והתקפלו מכל עמדות היסוד (בנושא הטריטוריאלי ובירושלים ואפילו ״הפליטים״), הם לא מצאו שותף פלשתיני להסכם היסטורי. פשוט כי אין כזה ומעולם גם לא היה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו