לנחשול הגינויים נגד חוק הלאום הצטרפו כמה דמויות בולטות מצידה הימני של המפה הפוליטית, ובראשן שר הביטחון לשעבר משה ארנס וח"כ בני בגין. בעשותם כך, הם מעניקים לגיטימציה לשוחרי רעתנו, המשתמשים בחוק הלאום "הגזעני" כהוכחה ל"אפרטהייד" ול"אפליה" שאליהם מכוונת ממשלת ישראל.
עיקר קצפם יצא על כך שאין בחוק כל אזכור לשוויון ולזכויותיהם של המיעוטים הלא־יהודיים, ובמיוחד אלה המשרתים בצה"ל ובזרועות הביטחון. המדובר, כידוע, בבני העדה הדרוזית ובמיעוט הבדואי. זו טעות, משום שבחוק הלאום אין דבר שנועד להפחית מההכרה בתרומתם של מיעוטים לא־יהודיים למדינה ולביטחונה.
חוק הלאום נועד להגדיר את זהותה הלאומית של המדינה, ולעגנה במישור החוקתי. הוא לא מטפל בשיטת הממשל, שהיא סוגיה רבת משקל, אך חסרת קשר לזהות הלאומית. מאמצע המאה הקודמת שינו מדינות רבות באופן קיצוני את שיטות הממשל שלהן, מבלי שהדבר שינה את הרכבן הלאומי. כך היה למשל ביפן, באיטליה, בספרד, בפורטוגל, ביוון ובארגנטינה. האם שינויי המשטרים שם חוללו מהפכים גם בזהות הלאומית של אזרחיהן?
רבים ממבקרי החוק מתרפקים בנוסטלגיה על מגילת העצמאות, ומצביעים עליה כמקור ההשראה הראוי וההולם לניסוח חוק הלאום. הם שוכחים שאף שבמגילת העצמאות מוזכרות זכויותיהם האזרחיות של כלל אזרחי המדינה, במשך כמעט שני עשורים לאחר שנחתמה הוטל על המיעוט הערבי משטר צבאי, שהגביל מאוד את חירותם וזכויותיהם האזרחיות.
ראוי אולי לציין שבמגילת העצמאות, המילה "זכות" על הטיותיה מופיעה עשר פעמים. בתשע מתוכן, המילה מתייחסת לזכויות הקבוצתיות־לאומיות של היהודים והעם יהודי. פעם אחת בלבד מוזכרת המילה "זכות" בהקשר לשוויון הזכויות האזרחי של כלל האזרחים.
למעשה, כל לאומיות כרוכה בדרך זו או אחרת באפליה, בכך שהיא מעניקה קדימות למאפיינים תרבותיים־לאומיים של קבוצה אחת על פני אלה של קבוצות אחרות. כך גם הלאומיות היהודית ברוח הציונות. מגן הדוד המתנוסס על דגל המדינה, ההמנון הלאומי ובו המילים "ציון" ו"נפש יהודי הומייה", לוח השנה שנקבע בהתאם לדת, למורשת ולמסורת היהודית - כל אלה כרוכים באפליה מסוימת של הקבוצות הלא־יהודיות בישראל. קשה להניח שסמלינו הלאומיים מעוררים תחושת הזדהות מלאה בקרב הלא־יהודים, ואין זה סביר לצפות לכך. אך בהחלט אפשר וראוי לצפות ולדרוש מכל אזרח החי בגבולותיה הריבוניים של המדינה לכבד את סמליה.
חוק הלאום אינו מסכן את זכויות הפרט של המיעוטים הלא־יהודיים בכלל, ושל הבדואים והדרוזים בפרט. אך גם אם מתעורר חשש כזה, המקום להבטיח את זכויות המיעוט איננו במסגרת חוק הלאום, אלא בחוק יסוד נפרד, שיוקדש להסדרת שוויון הזכויות ולהבטחתן. מה המניעה ליזום חוק יסוד: שוויון זכויות האזרח?
זהו הכיוון שבו ראוי שמשה ארנס ובני בגין, ואחרים, ישקיעו את מרצם. במקום לסייע בתדלוק הבהלה וההסתה כנגד חוק הלאום, שאין בו ולו בדל של רמז לדוקטרינה של עליונות גזעית, מוטב שיתגייסו לתיקון הקרע המיותר שגרמו מתנגדי החוק. מרטין שרמן
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
