הישרדות: הברירה הטבעית

ההיסטוריה היהודית זרועה לכל אורכה ביהודים שהיותם יהודים "לא באה להם טוב", לעומת כאלה שהיו מוכנים לעשות יותר מאשר לוותר על מסעדה יום־יומיים בשנה. 

מה שעוררה בי את המחשבות האלה היתה ידיעה הקשורה בכלל לכדורגל. לאחרונה הוכח מעל לכל ספק כי שער המחלוקת המפורסם של ג׳ף הרסט בגמר גביע העולם ב־1966, עבר את קו השער במלוא היקפו. הגמר ההוא בין אנגליה לגרמניה הסתיים ב־2:2, ובהארכה הבקיעו האנגלים שני שערים, שביחס לראשון נטען שהכדור לא עבר את הקו. ובכן - עבר. 

המגן הימני של אנגליה באותו משחק היה ג׳ורג׳ כהן. לא יהודי, גם לא אביו. סבא רבא שלו היה יהודי אי שם במאה ה־19. בעקבות האמנציפציה שהגיעה לבריטניה, ובמסגרת ההתלהבות מלונה פארק השיקסעס המרתק שנפתח בפני היהודים, נישא לנוצריה. צאצאיו כבר לא היו יהודים; עובדה שידעו לשחק כדורגל. 

עקרונית, הכל עניין של החלטות אישיות, לכאורה לא מענייננו, אבל יש איזו צביטונת בלב כשקוראים למישהו כבר ארבעה דורות כהן, והוא לא יהודי. רק שמו נשאר כזכר לתהליך הברירה ההיסטורית, מבחן הישרדות שאנו מתמודדים אתו בכל פעם ששונאים אותנו פחות מהרגיל, ומפַנים לנו זמן לשנוא את עצמנו. 

יהודי אנגליה גורשו ב־1290 והורשו לחזור אליה רק באמצע המאה ה־17. כאשר שייקספיר כתב על שיילוק, לא היו יהודים באנגליה. סביר להניח שלא ראה מימיו אפילו פאה של יהודי, אבל חשב שהוא יודע מספיק לכתוב עליהם. ״הסוחר מוונציה״ הוא מחזה אנטישמי; ההקלות המודרניות (״שיילוק מוצג באור אנושי״) מתעלמות, כרגיל, מפערי מנטליות בין התקופות. שייקספיר העניק לדמויות עומק כי היה מחזאי טוב יותר מאחרים, זה הכל. הצגת יהודים כרודפי בצע מושחתים הייתה אז דבר מקובל, ולא נחשבה למשהו בלתי תקין חברתית. 

שנאת יהודים היא סוג של מחלת נפש; אנשים שונאים יהודים בלי לראות אותם. כמו שאני אשנא היפופוטמים ואתקשה לישון בלילה מרוב זעם על המזימה ההיפופוטמית לשלוט בעולם. בעצם זה לא דומה, כי אין מצב שההיפופוטמים יתחילו לשנוא את עצמם. 

בווינה, סמוך לבית הונדרטוואסר, ניצבת כתובת לזכר מאורע מהמחרידים בתולדות העיר. ב־1421 נגזרו גזירות קשות על היהודים, עקב האשמת שווא בשיתוף פעולה עם המורדים ההוסיטים. הם עברו עינויים, כליאה והרעבה ונדרשו להיטבל לנצרות. של מי היה הרעיון? של יהודי מומר, יועצו של אלברכט, דוכס אוסטריה הצעיר. 210 יהודים ששרדו הובאו למדורה ענקית בכיכר העיר, כשהם נדרשים להתנצר או להישרף. רובם המכריע בחר לעלות על המוקד, רבים קפצו לאש בעצמם. 

כמובן, אין להשוות זאת עם הקורבן הנדרש מאיתנו לא לאכול במסעדה ביום צום לאומי. יש גבול.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו