13 שנה אחרי הגירוש מגוש קטיף, בולטת בהיעדרה התייחסות אמיתית לקשר הסיבתי בין חטא ההתנתקות למצב הנוכחי. כדי לבחון את הקשר הזה, צריך לשוב לעמדותיהם המקוריות של יוזמי העקירה ולציפיות שהיו להם ממנה.
לשאול מופז, שר הביטחון דאז, לא היה ספק ש"המהלך הכרחי ונכון, ויש בו כדי להעניק יותר ביטחון לאזרחי ישראל". רה"מ אריאל שרון - שאת מניעיו לביצוע התוכנית ראוי לחקור אפילו היום - לעג למתנגדיו מעל בימת הכנסת. הוא דחה על הסף את האמירה, ש"התנתקות תתפרש כנסיגה מחפירה, תגביר את מתקפת הטרור ותציג את ישראל ברפיונה". השר מאיר שטרית הגדיר כמגוחכות את הטענות ש"יהיה איום על יישובים בנגב", או ש"אנחנו בורחים מהטרור". אפילו שופטי בג"ץ (למעט אדמונד לוי ז"ל) לא שעו לאזהרות וסירבו באותם ימים לבוא לגוש קטיף. הם הסתפקו במומחי הביטחון מטעם המדינה והניחו אוטומטית שתוכניות מסוג זה "משפרות את המצב הביטחוני", וש"הפינוי מפחית את רצונם של הפלשתינים לפגוע באוכלוסייה ישראלית".
בפועל, חמאס השתלט על רצועת עזה רגע אחרי שחיילינו ומתיישבינו התנתקו ממנה. ארסנל הנשק של האויב הועשר עשרות מונים, הן בכמות והן באיכות. ישראל חוותה טילים בשדרות, בבאר שבע ובנתב"ג, מנהרות טרור נחפרו לשטחה ועפיפוני אש השחירו את שדותיה.
כל זה קרה מטעם פשוט: צה"ל לא היה שם כדי למנוע זאת. כשגוש קטיף התקיים, הוא שימש חגורת ביטחון לדרום. בשנותיהם האחרונות שם, ספגו חלוציו בגופם וברכושם יותר מ־6,000 פצמ"רים וקסאמים. גם שדרות ספגה אז, אבל הרבה פחות. הגראדים לא הגיעו לאשדוד וגם לא לקריית מלאכי ולבאר שבע (כפי שאירע ב"צוק איתן"). הנסיגה התפרשה כמפגן חולשה אדיר. האיפוק והנסיגה שידרו בריחה וחוסר אונים. עזה נותרה עד היום כאב ראש ביטחוני ומשאבה בלתי נדלית של תקציבים.
לא התנתקנו. יתרה מזו, ההבטחה שהושמעה לפני אוסלו ולפני ההתנתקות - ש"ניכנס בהם", אם רק יעזו לירות כדור אחד - התגלתה כהבטחת סרק ריקה. מפגן הנסיגה האומלל לא העניק לישראל לגיטימציה פנים־ישראלית או בינלאומית "להיכנס בהם".
הטענה, שגם קודם ירו עלינו פצמ"רים וטילים, נכונה במידה מועטה ושקרית במידה רבה. ירו, אבל רק מעט ורק לעוטף עזה. אחר כך ירו הרבה, וגם לעומק ישראל. יכולת הייצור העצמית של "העצמים המעופפים" - כפי שהגדיר פעם דב וייסגלס את הקסאמים - השתפרה פלאים.
בהתנתקות תמכו מלכתחילה או בדיעבד - ציפי לבני ואהוד אולמרט ומופז, וגם נתניהו בתחילת התהליך וצה"ל והמשטרה ורוב התקשורת. גם לא מעט מהתושבים בעוטף עזה. הם נשאו את שם הביטחון לשווא. הם עקרו או סייעו לעקור בכוח מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון כ־10,000 אנשים, ללא תכלית וסיבה אמיתית. הם ראו בטעות או בזדון, ברע (בהתנתקות) - אור, ובטוב (בחבל קטיף) - חושך, והיו חייבים מזמן לבקש סליחה מהאנשים הללו ששילמו מחיר יקר על טעותם.
תשעה באב הוא מועד מתאים לחשבון נפש, לא רק על הפיאסקו הביטחוני, אלא גם לבקשת מחילה וסליחה מעקורי הגוש אצילי הנפש, שלא גזלו אדמה מאיש, שהיו חגורת הביטחון של הדרום, שהפריחו חולות שוממים בשליחות מדינת ישראל, שנשבעו בתמימותם "לנצח באהבה", שהאמינו וזרעו עד הרגע האחרון, שלא הרימו יד על החיילים, ושהמשיכו להתגייס לצה"ל ולשלם את המחיר הכבד גם לאחר גירושם.
זה לא היה מובן מאליו אז, וגם לא היום. את מה שמתרחש עכשיו בעזה צריך להעריך בהתאם למציאות כיום ולהתנהל בהתאם, אבל את הקשר המובהק בין המציאות כיום לבין איוולת העבר, אסור לטשטש.
