המנותקים. בהנהלת בתי המשפט, כך פורסם בימים האחרונים, הוקם צוות שיחפש פוסטים שמותחים ביקורת על שופטים ויאיים על הכותבים בהעמדה לדין. בעברית קוראים לזה "משטרת מחשבות", אבל אלה מברברים לנו על "סכנה לדמוקרטיה".
כל זה מבהיר מה היה דחוף כל כך לנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, למנות לעצמה בימים האחרונים יועץ תקשורת חדש, קוסמטיקאי שימרח מייק־אפ על הדימוי הקורס של מקום עבודתה. הנה משהו שהדובר החדש יוכל להתעסק בו: אולי אפשר לדעת מה מידת האטימות הנדרשת, כדי שבכל פעם כאשר פורש נשיא בית המשפט העליון, מזמינים ציור דיוקן שמן שלו במסגרת מהודרת. העלות של כל ציור היא סביב 60 אלף שקלים. מה בדיוק המתנשאים הללו חושבים לעצמם, שהם אצילים מימי הביניים? אפיפיורים? עד כמה אפשר להיות מנותקים?
כדי לעזור לדובר בג"ץ לנסות לענות על השאלה הקשה הזו, ניתן להיעזר באגדת עם עתיקה מטרנסילבניה: תושבת העיר קלוז' הזמינה צייר להכין תמונת פורטרט שלה. הצייר הגיע לביתה, והבקשה הראשונה של האישה מהצייר היתה שיוסיף לציור כמה שרשראות פנינים, סיכה עם אבן יהלום, עגילים מזהב, צמידים שבהם משובצים אבנים יקרות וטבעת עם יהלום ענק. הצייר אמר: "אבל הרי אין לך את כל התכשיטים היקרים הללו".
האישה הסבירה: "הזמנתי את הציור כי אני מאוד חולה. ברור לי שבעלי ישמח שאני מתה והוא יתחתן מהר עם אישה חדשה. אני כבר שונאת אותה. אז שהיא תזיע מעצבים כשתחפש את התכשיטים האלה, וגם תציק לו כל הזמן איפה הם".
יש גבול. שגרירת צרפת, הגברת הלן לה גל, אמרה בסוף השבוע האחרון שישראל אכן צריכה למנוע את חציית הגבול שלנו עם עזה, אבל צריך לעשות את זה בלי להרוג. אוקיי, השגרירה אמרה, אז אנחנו צריכים לבצע. אבל איך עושים את זה? כינסנו כמה מהמוחות המבריקים ביותר כדי להגיש הצעות - איך נעצור את העזתים בלי להרוג? ואלה היו שלוש ההצעות שהגיעו לשלב הסופי:
1. לשתול דשא צמוד לגדר. וכמו שיודע כל עזתי, אסור לדרוך על הדשא...
2. לעשות ספונג'ה ליד הגדר. והעזתים, בחורים מחונכים, יודעים שאסור לדרוך על רצפה רטובה...
3. להודיע שכל תושב עזה שסובל מרעב, יחצה את הגדר ויקבל ארוחת "אכול כפי יכולתך" של גפילטע פיש ודג מלוח...
מדע למתחילים. מדענים טוענים שנתגלה עוד כוכב שיש בו תנאים לקיומם של חיים תבוניים. ביג דיל, נראה אתכם מוצאים חיים תבוניים בכוכב שבו "החוקים משנים את ההורמונים", שאותו מנהיגה ח"כ מרב מיכאלי.
ילד של אמא. ליהיא לפיד (אשתו של...) אמרה לשבועון "לאשה": "אנחנו האימהות נדרשות לעשות מעשה לא טבעי כשאנחנו שולחות ילדים וילדות לשירות קרבי". נגיד ככה: לא נעים לספר לך, אבל אם בגיל 18 הילד שלך עדיין שואל את אמא שלו מה לעשות, ועדיין אמא שלו צריכה לשלוח אותו - עדיף לצה"ל בלעדיו.
כדי להבין את האמא הזו ראוי לפנות אל הכרך השני של כתבי דרויאנוב, שם מופיע הסיפור הבא על בן שאימץ לעצמו מנהגים שלא היו מוכרים בביתו: כמה שנים עשה בנו של מלמד זקן בכרך גדול, ולבסוף שב לעיירתו הקטנה, לבית אביו. נסתכל המלמד בסנטרו של הבחור, ראה שאין לו זקן, ואנחה שברה את ליבו: מי יכול לומר לבן מה יעשה? למחרת בבוקר קם הבן משנתו, מזג כוס מים חמים, הוציא מילקוטו מברשת קטנה, שיקע אותה בקופסה עם משחה לבנה וחזר ונתן לתוך פיו. נבהל האב ותפס לו בידו: "מה אתה עושה?"
חייך הבן: "את שיניי אני מבקש לנקות".
רפתה ידו של המלמד הזקן ואמר לבנו: "הגידה נא לי, בני, כל הכרכורים הללו - למה הם? לך ישר ותתנצר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו