ילדה ענייה מהודו חולמת לנגן בגיטרה חשמלית, ילד קובני עני חולם לנגן בפסנתר, נערה ענייה מסורינאם חולמת לנצח בתחרות שירה, נער עני מדרום אפריקה חולם להיות נגן סקסופון בעיר הגדולה.
אם עדיין לא זיהיתם את התבנית, אז ברוכים הבאים לפסטיבל הגאולה מהפריפריה או בשמו הרשמי "פסטיבל תל אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער" בסינמטק תל אביב.
בשנתו ה־14, הפסטיבל הוא כבר מוסד. במהותו מדובר ביוזמה מבורכת. "מולדת החיים היא הילדות", כתב המשורר אבות ישורון, מגדיר את מרחב המקום והזמן שבו מתגבשים גבולות האישיות וערכי האדם הבוגר. אך התבצרות פסטיבל שכזה במתחמים מעברי נחל איילון היא מקוממת.
מדוע שסרטי נוער לא יוצגו גם במקומות אחרים ברחבי הארץ? בחינה רוחבית של תוכני הסרטים בפסטיבל, מבהירה שאולי עדיף לוותר. רוב הסרטים בפסטיבל הנוכחי מציגים בפני ילדי ונערי העיר הלבנה, את האנשים שנמצאים אי שם מעבר לחומות העיר, והמסר החוזר על עצמו ברבים מסרטי הפסטיבל זהה - העיר הגדולה היא הגאולה שאליה מצפים ומייחלים ילדי הפריפריה.
בלובי, רון חולדאי לוחץ ידיים לילדים המוזמנים למופע ההשקה. בנאומו על הבמה יתגאה הילד מקיבוץ חולדה שעיריית תל אביב משקיעה שישה אחוזים מתקציבה בתרבות, בעוד המדינה מתקצבת את כל התרבות בישראל בחצי אחוז "ואיזה רעש עושים על החצי אחוז הזה", יוסיף בזחיחות מחויכת.
אין לי מושג באם חולדאי אוהב את הביטוי "מדינת תל אביב", אך כשהוא עומד על הבמה ומשווה בין תקציב התרבות של עירו לתקציב המדינה, הוא מקים את עמדת בידוק הדרכונים בין העיר של המדינה למדינה שמעבר לעיר העברית הראשונה.
בעיר שמתפרנסת ברוחב מדו"חות חניה, ומועמד לראשות עיר חושב שהבטחה לבטל את דו"חות החניה בכחול ולבן, תנחית אותו בקומה העליונה של העירייה, ניתן להבין כיצד נפתחים כל המוזיאונים בחינם לילדים.
חולדאי לא מסתיר שמדובר במהלך להחזיר זוגות צעירים עם ילדים מהפרוורים לתל אביב. מי הזוגות הצעירים שאותם רואה חולדאי בעיני רוחו ואליהם הוא מדבר? איזה זוג צעיר יכול להרשות לעצמו היום לשוב עם ילדים לתל אביב מהפרוורים, ולא להתכלבלב בדירת ארבעה שותפים עם שני כלבים?
באולם המפנק של סינמטק תל אביב מוחאים כפיים לאושרי ביטאו בן ה־10 מנצרת עילית. הילד שנולד ליוצאי אתיופיה, התאהב בנגינת פסנתר בהשפעת מינה קליין, מורה יוצאת בריה"מ לשעבר, וכעת לאחר חצי שנה של לימודים יושב הפלא מול פסנתר כנף ומנגן לבאי הפסטיבל.
אני מביט בבתי הבכורה המוקסמת מנגינתו של ביטאו, ומקנא בה שהיא רואה רק ילד מנגן בפסנתר להנאתו מוזיקה נהדרת, ותו לא. אבל אני גם רואה את המבטים מסביב, החוגגים את מרש הניצחון התרבותי המתגלם בילד ממוצא אתיופי שמנגן בטהובן.
יש לנו "אסטבן משלנו", מתמוגגת גילה אלמגור, מלכת התיאטרון ובכירת מכתתי הרגליים בפריפריה. בסרט שפותח את הפסטיבל, אסטבן העני מקובה חולם לנגן בפסנתר ומנסה לממן את שיעוריו על הכלי בדרך לא דרך.
אך הצפייה בסרט מבהירה מהו ההבדל בין אסטבן לאושרי ביטאו שחומק מאלמגור. כשאסטבן זוכה לשיעורי פסנתר הוא מנגן את המוזיקה הקובנית של צ'וצ'ו ולדז. אושרי ביטאו מנצרת עילית צריך לנגן בטהובן בסינמטק תל אביב כדי להיגאל מהפריפריה של חייו, וזה הבדל קטן לכאורה אבל עצום במהותו.
התרבות המתעצבת בתל אביב עבור שאר המדינה, מסמנת את הפריפריה הישראלית כמדגרה ובית גידול טוב כדי להיגאל ממנו. זהו המתכון לכל תוכנית ריאליטי או סרטי הפסטיבל: לך לפריפריה, מצא את מי שיכול להגיע למהירות המילוט משם, תעד אותו, ספר את סיפורו כהשראה, ותדגיש כמה קשים הם חייו שם וכמה טובים הם עכשיו - כשהוא נמלט מהמקום הנורא ההוא.
פסטיבל הסרטים. מנצח כמו בתוכנית ריאלטי // צילום: דויד פרץ
אך מה עם אלו שנשארים מאחור? על כל אושרי ביטאו אחד, יש מאות ואלפי ילדים שנידונים לחיים אלמוניים חסרי תרבות אשר מכירים בלגיטימיות של חייהם מחוץ לעיר הגדולה. בשבילם יש תוכניות עובדה "דוקומנטריות" עם כותרות מעצבות תודעה כ"אימפריית הפשע של באר שבע", כאילו העיר הלבנה חפה מכנופיות פשע ותושביה עסוקים כל היום בתרבות ותו לא.
אושרי חולם שיהיה לו פסנתר, בינתיים נודע כי אהוד ברק תרם לאושרי את פסנתרו האישי. "אתה עוד תגיע ותנגן בווינה", מבטיחה גילה אלמגור לאושרי מעל הבמה, כמבטאת איזה רחש לב להגיע ליום שבו תל אביב תהיה וינה לחופי הים התיכון.
כאלמגור, גם אני מייחל לאושרי את כל האושר וההצלחה שראויים לכישרונו, אבל ליבי הנחמץ מייחל שאזכה לראות את היום שבו המוזיקה של בטהובן תהיה סתם מוזיקה יפה, ותפסיק לשמש אחד מנתיבי הגאולה התרבותית עבור ילדי הפריפריה.
***
הילדים קפצו במי הבריכה התכולים והשפריצו אחד על השני, המבוגרים השגיחו מהצד עם אבטיח קר ודיבורי מונדיאל. עוד שבת ישראלית נשכבה על כיסאות פלסטיק בעלפון צהריים וחיכתה לערוב היום. הצלילים החלשים הגיעו מרחוק, ספק רוחות קיץ מייללות, ספק אזעקת צבע אדום.
שנייה לאחר מכן נשלפו הילדים מהמים, והובהלו מצחקקים ומרטיבים את הדרך אל הממ"ד. בלי פאניקה, מעט מבטים חרדים, קצת דיבורים מהוסים. שגרה, לכאורה.
עוטף עזה קוראים לאזור בתקשורת, עוטף ישראל מבקשים אנשי המקום לשנות את שמו. הסמנטיקה היא מלחמת הקיום של מי שמרגיש כיצד הוא נשמט מישראל אל ארץ לא שם. "מה אתה מציע שנעשה?" שאל הקריין את אחד הגנרלים, שענה תשובת סרק - המצב מסובך. כבר יותר מעשור וחצי תושבי האזור מתמודדים עם מצב מסובך אשר חורך את חיינו במחזוריות עולה ויורדת מדי קיץ. להגיד שהמצב מסובך זו לא תוכנית פעולה.
אם הריבון חושב שיש פתרון שיישם, ואם ההבנה היא שהמצב הנוכחי הוא כאן להישאר, והוא בעצם הפתרון היחיד האפשרי, שיתכבד ויכריז כפי שהכריז דיין בשעתו בהספד על רועי רוטברג, אשר עיצב את תפיסת הביטחון הישראלית לשנים:
"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו... זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים... או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו