אני והמופתי במסדרון

זה קרה לי אי אז בראשית שנות ה־80: מפגש בלתי מתוכנן עם המופתי הירושלמי, שייח' סעד א־דין אל־עלמי. האכסניה היתה המסדרון ספוג האבן וספסלי העץ הכהים של בית המשפט העליון במגרש הרוסים. השייח' הגיע לשם עם כמה מעוזריו כדי להתמודד עם אחת העתירות של ארגוני הר הבית, שתקפה את התנהלות הוואקף במתחם הקדוש.

אני באתי לשם כעיתונאי. התפתחה שיחה. השייח' אל־עלמי כפר בעצם הלגיטימיות והחוקיות של שלטון מדינת ישראל בירושלים בכלל, ובהר הבית בפרט. הוא דיבר כאיש דת. מנקודת מבטו, הנוכחות הישראלית בירושלים לא היתה נוכחות של מדינה או ריבון, אלא נוכחות של דת. "רליג'ן, רליג'ן", הוא הטעים שוב ושוב.

בשלב מסוים חזרנו לרגעים הגדולים שלנו, והקשים שלהם: שחרור הר הבית. השייח' אל־עלמי הודה שהוא ועמיתיו הופתעו לטובה מהנדיבות של שר הביטחון דאז משה דיין; שבימים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים הם ציפו למשהו אחר לגמרי; להסדר חלוקה של זמן ומקום על הר הבית, בין יהודים לבין ערבים, ברוח ההסדר שהתקבע לאחר מלחמת ששת הימים ב"חרם איברהימי" (מערת המכפלה). אז - הם היו נכונים "לבלוע" הסדר שכזה. 

הדברים הללו הפכו בעיניי את גלולת איסור התפילה על יהודים בהר הבית למרה יותר ובעיקר לפחות מובנת. הרי אביו מולידו של הסטטוס קוו בהר הבית, משה דיין, תלה פעם אחר פעם את איסור התפילה על יהודים בהר בסכנה גדולה למלחמת דת, והנה בא בכיר אנשי הדת המוסלמים בהר הבית, ובשיחת מסדרון בלתי רשמית מצייר בשקט תמונה שונה בתכלית.

בשונה מהיום, הוא אף אינו מכחיש ש"אל־חארם א־שריף" הוא גם מקום "מקדש שלמה". רק לימים הפך הסטטוס קוו המוכתב של דיין בעיני המוסלמים לסוג של אסון, ואל־אקצא הפך ל"שבוי" ול"בסכנה" ול"מחולל", והיהודים ל"מטנפיו", ומקדש היהודים ל"מדומיין".

שר הביטחון דיין קיבל את ההחלטה האומללה שלו, לאסור על יהודים להתפלל בהר, כמעט לבדו. הוא הודיע על כך למוסלמים בשבת, 17 ביוני 1967. הממשלה אימצה את מדיניותו רק בדיעבד. זו היתה טעות קולוסאלית. לא כישלון בשדה הקרב כמו במלחמת יום הכיפורים, אבל בהחלט כישלון בשדה התודעה, שאף הוא היה ראוי לוועדת חקירה. דיין נטל את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, והפקיד אותו בידיה של דת מתחרה, שבעבורה הוא המקום השלישי בקדושתו בלבד. לימים הסביר דיין ש"בעבור היהודים", הר הבית "אינו אלא אתר היסטורי של זכר העבר".

 

חומת ברזל

הוא העריך אז שההחלטה שלו תקים חומה של ברזל בין הממד הלאומי־טריטוריאלי של הסכסוך, לבין הממד הדתי שלו. דיין טעה. המציאות הוכיחה שההפרדה בין דת ולאום, הן בצד הערבי והן בצד היהודי, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. משני עברי המתרס היו נטועים יסודות דתיים לסכסוך, שחפפו ליסודות הלאומיים. הן בצד הישראלי והן בצד הערבי הזינו הדתות - היהדות והאסלאם - מלחמות ומאבקים לאומיים לאינספור. בהר הבית, עמוס הסמלים הדתיים, שימשו הדת והפוליטיקה בערבוביה והיו כתאומים. הרעיון להקים מחיצה בין השתיים היה כמעט מגלומני.

אבל הכשל לא היה של דיין בלבד. היו לו שותפים נאמנים: הרבנים. הם, שבשעת הדחק מצאו פתחים להקל באיסורי כרת חמורים כ"חמץ בפסח" או "צום יום הכיפורים", נמנעו מלעשות כך כשמדובר היה בהר הבית. הם עצמו עיניים מול שלל ההוכחות שסיפק להם הרב הראשי של צה"ל דאז, הרב שלמה גורן, שקציניו מדדו והגדירו את התחומים המותרים והאסורים בכניסת יהודים על פי ההלכה.

 

משלמים עד היום על הטעות של משה דיין. יהודים בביקור בהר הבית // צילום: אורן נחשון

 

גם הרבנים לא הבינו את גודל השעה. אורי אליצור היטיב פעם להגדיר באוזניי את הדברים: "בארץ ישראל העניין הדתי הוא כבד משקל. להחזיק בריבונות יהודית בארץ ישראל בלי שום בעלות על הר הבית, זו מעין אהבה אפלטונית. הרגש הדתי הוא פקטור מדיני רב־עוצמה, הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים. מי שמתעלם ממנו, לא שאינו מבין בדת - הוא אינו מבין בפוליטיקה".

רבים מהרבנים תיקנו מאז את גישתם. מאות מתירים היום לקהילותיהם לבקר בהר. בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, התנתקה גם המשטרה מגישתה המנותקת ובהתאם למדיניות שגיבשו השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, ומפקד משטרת ירושלים, יורם הלוי, ניתן כיום להרבה יותר יהודים לבקר בהר מאשר בעבר. מה שמלכתחילה היה החלק הישר בסטטוס קוו העקום של דיין, ולא ממש מומש - זכות הביקור (להבדיל מזכות התפילה), ממומש סוף־סוף הלכה למעשה. בשנה שעברה למשל ביקרו בהר כ־30 אלף יהודים, בהשוואה לכ־5,000 רק לפני שנים אחדות.

 

חלב שנשפך

ואחרי שאמרנו זאת, ישנה גם מציאות. ההחלטה של דיין היא בבחינת חלב שנשפך. בעתיד הנראה לעין היא אינה הפיכה. מי שמנסה להטיח היום את ראשו בקיר ולהתעקש על מימוש זכות התפילה בהר, עלול להחזיר אותנו לאחור אל הימים שבהם רק קומץ יהודים ביקרו בו. מי שמתעקש היום לפרוץ את דלת התפילה הנעולה, עלול להביא לכך שדלת הביקורים הפתוחה, תיסגר אף היא. עניין של רווח והפסד.

מה שהיה אפשרי ב־67' אינו אפשרי למרבה הצער היום. המטרה הריאלית פי כמה, שאליה יש לחתור בתבונה ובזהירות, היא להפוך את הר הבית לאבן שואבת למבקרים יהודים, בדיוק כפי שעיר דוד מדרום להר הבית הפכה להיות. להקים את "מרכז המבקרים בהר הבית", בדומה ל"מרכז המבקרים בעיר דוד" (בהתאמות המתבקשות).

כי גם לאחר שמעגלי היהודים שמבקשים לעלות להר התרחבו במידה ניכרת, אנו עדיין באופן בסיסי במצב של "ואין פוקד את הר הבית", והוא עדיין עבור מרבית הציבור במצב של רחוק מהעין רחוק מהלב, בבחינת "נוכח נפקד". רוב הציבור הישראלי, בעיקר החילוני, אינו באמת מתעניין בו או מחויב אליו.

על הרבי מקוצק סיפרו פעם, כיצד היכה על חטא בבכי לפני חסידיו על חטא היוהרה. הוא סיפר להם כיצד בהיותו ילד בן עשר, לאחר שבית משפחתו עלה באש וכל רכושה אבד, ניחם את אמו הדומעת והבטיח לה שכאשר יגדל, יכתוב מגילת יוחסין חדשה, שתתחיל בו, במקום זו שהאש כילתה. 

רבים מדי בתוכנו מתייחסים להר הבית כדרך שהתייחס הילד מקוצק למגילת היוחסין של משפחתו, וסבורים כי ניתן לדלג על הר הבית ולכתוב מחדש את מגילת היוחסין של העם היהודי בלעדיו. אי אפשר, והמינימום המתבקש והאפשרי כרגע - ביקור בהר - שמור על פי חוקי מדינת ישראל לכל יהודי החפץ בכך, בין שהוא גלוי ראש ובין שהוא חובש כיפה. צריך רק לבוא לשם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו