המחאות שעולות בעניין פגישת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, על רקע התבטאויותיו בעבר, אינן מלמדות רק על צביעות אלא על עיוורון.
אריאל כהנא פרסם פה מסמכים של ממשלת אורבן ומפלגתו, המלמדים על שינוי גישה משמעותי הן כלפי ישראל - הסרת הצעות אנטי־ישראליות במסגרת האיחוד האירופי, באו"ם ובמועצת אירופה - והן במלחמה בלתי מתפשרת באנטישמיות. הממשלה ההונגרית ביצעה שינויי חקיקה בהסכם הפיצויים לניצולי שואה, שינוי סעיף בחוקה המוציא גילויי אנטישמיות מחוץ לחופש הביטוי, מניעת כניסת הארגון האנטישמי "המשמר ההונגרי" לפרלמנט, פעולות זיכרון, הכנסת לימודי שואה למערכת החינוך ועוד.
נראה שהשנאה לנתניהו כבר לא מספיקה וצריך לחפש אויב חדש, לשנוא גם אותו. כשהשמאל רוצה, הוא יודע לטהר אפילו רוצחים. הסכמי אוסלו הפכו את ערפאת - שמנחם בגין השווה להיטלר - מאויב לאוהב. יצחק טבנקין כתב לאחר מלחמת ששת הימים: "הכרחי לזכור בבירור, שהערבים נכונים לעשות ביהודים כל מה שמסוגל היה היטלר לעשות בנו".
השבוע ראינו משפחות מחבלים מתפרעות בבג"ץ. למרבה החרפה, בעצם הזמנתן לדיון על החזרת גופות בניהן הרוצחים הן זוכות ליחס פחות עוין מזה שמקבל ראש ממשלת הונגריה. אבו מאזן, מכחיש השואה ומתכנן טבח הספורטאים במינכן, הוא עדיין השותף של השמאל לשלום. רזי ברקאי בחר באחמד טיבי - יועצו של ערפאת - לשמש פרשן בגביע העולם. אחד מנערי ערפאת, ג'יבריל רג'וב, סיכל את משחק הידידות מול ארגנטינה. רג'וב סיכל וטיבי פירש.
לא כך היה פעם. בשנות ה־70, כשבנה של עו"ד פליציה לנגר ביקש לעבוד בקיבוץ עין חרוד, אמר אחד החברים: "להעסיק את בנה של פליציה לנגר זה כאילו להעסיק את בנו של יאסר ערפאת". כדי לנסות להבין את תופעת ההתפייסות עם אש"ף, יש לבחון את שיטות ההשכחה בדוקטרינה הקומוניסטית - שערפאת הצליח באמצעותן לתעתע בשמאל הישראלי.
בספרה "גולאג", כותבת אן אפלבאום: "ההיסטוריה האמיתית של מחנות הריכוז הסובייטים לא נודעה, למעשה, עד לזמן האחרון במערב". היא מתארת תופעה שנראתה לה מוזרה: "לראשונה נתקלתי בבעיה לפני שנים אחדות, כשחציתי את גשר קארל בפראג... בין היתר הוצעו למכירה שלל מזכרות של הצבא (האדום, הזכור מ'האביב של פראג')... תמונות פח של לנין וברז'נייב". "אין ספק", היא כותבת, "שכולם היו נחרדים למחשבה שיישאו צלבי קרס, אך איש לא התנגד לשאת את סמל הפטיש והמגל". בברלין אין קבר או הנצחה להיטלר, כדוגמת המאוזולאום של לנין במוסקבה או המוזיאון של ערפאת ברמאללה, שבו ביקרו עיתונאים ישראלים בכירים.
בדרכים דומות פעל ערפאת. באמצעותן התפתחו, בחלק מהחברה בישראל, עיוורון ועיוות מוסריים. הם שהקנו רהביליטציה לאש"ף, שבסופה זכה ערפאת בפרס נובל לשלום. הופעותיהם של מחבלי אש"ף בתוכניות אירוח בטלוויזיה הן דוגמה ליצירת הלגיטימציה של אש"ף כשותף לשלום. רק עם אורבן יש להם בעיה.
יהודה שלם הוא דוקטורנט באונ' אריאל ועמית מחקר במכון אריאל לביטחון ולתקשורת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו