בספרייתי שמור אחד מספרי העיון החשובים ביותר שיצאו לאור במחוזותינו: "הדרך אל הפנתיאון", מאת פרופ' אודי לבל. כותרת המשנה מעידה על התוכן: "אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי".
בעיניי מתאר הספר את אחד הפרקים השחורים ביותר בתולדות המדינה: הקיפוח, האפליה, ואף ההתעמרות של שלטון מפא"י בלוחמי המחתרות לאחר קום המדינה - בחייהם וגם במותם. פרופ' לבל חקר את ממדי ההתעללות בלוחמים בתחום חיי היומיום ולאחר מותם: לצד מי ייקברו וכיצד יונצחו, אם בכלל. מדובר בימים שחורים, שייזכרו לדיראון בתולדות המדינה.
לאחרונה האזנתי לזיכרונותיה של רחל מרידור־קרמרמן על אווירת האימה והשנאה שאפפה את ימי ילדותה של בתו של בכיר האצ"ל, יעקב מרידור. איש איננו מתגעגע להדרה ולנידוי של ימי "הפנקס האדום", שהחזקתו היתה מפתח לפרנסת המשפחה. באותם ימים אדם בשם יצחק שמיר התקשה להתפרנס, בהיותו ממפקדי לח"י.
אינני משווה בין שנים אפלות אלה לימינו, אבל אני משוכנע ששר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס מבין למה מרמז האזכור ההיסטורי: סירובו לאשר את חברותה של חוקרת המוח פרופ' יעל אמיתי בוועדה מדעית ישראלית־גרמנית, כי לפני שנים הביעה תמיכה בסרבנות השירות הצבאי מעבר לקו הירוק.
פרופ' אמיתי והשר אקוניס אינם מצביעים לאותו מחנה פוליטי. גם אני משתייך למחנה הימין. אולם כיצד מגיב השר למחאה על החלטתו בעניינה של המדענית? ובכן, מטעים השר אקוניס, הליכוד הוא מחנה לאומי וליברלי.
לאומי - בוודאי. אך האם גם ליברלי? לא נחזור על הנימוק השגרתי, אך המשכנע בכל זאת, בדבר הקשר המפוקפק שקושר השר אקוניס בין חקר המוח לבין השקפותיה של המדענית.
אומרים שהמניע של השר הוא המאבק על מקום גבוה ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת הבאה. יש המכנים זאת "לקושש קולות" בקרב מתפקדי המפלגה. כלום באמת ובתמים סבורים חברי הליכוד כי פסילת חברותה של פרופ' אמיתי באותה ועדה ישראלית־גרמנית מוסיפה נקודות לשר אקוניס ביום פקודה, יום הבחירות המקדימות במפלגתם? נקווה מאוד שלא.
האם זו התדמית שמבקש השר אקוניס לקשור לדמותו הציבורית והפוליטית - לא רק בעיני ישראלים, או חלקם; גם בעיני מדענים ממדינות אחרות? מה יקרה אם גוף מדעי אי שם יבקש להעניק לפרופ' אמיתי אות הוקרה על מחקריה? הרי במקרה תיאורטי זה רבים מאנשי השררה יאמרו: "הרי זו גם הוקרה לכולנו, למדינת ישראל!"
בין השר אקוניס לביני שוררים יחסים לבביים. גם בשם אופיים של יחסים אלה, אני קורא לשר לחזור בו. אם יאמר "טעיתי, ואני חוזר בי", ייתכן מאוד כי יעלה את כבודו בעיני הרבים. ואם אכן יאמר כך, יהא התיקון הזה "לתפארת מדינת ישראל".
פוליטיקאי כי יאמר "טעיתי", יעשה ממש היסטוריה. הוא יוכיח כי מוחו טעון תבונה ואנושיות. אני משוכנע כי זו גם תהא דעתה של חוקרת המוח, פרופ' יעל אמיתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו