מלך העולם

סבא של נוח, מתושלח שמו, נפטר בשיבה טובה בגיל 969 שנים. נוח חי עד גיל 950, אנוש חגג 905 והחזיר נשמתו, ולמך ציין 777 על העוגה. בלט בדורות ההם הוא חנוך, שנקטף בדמי ימיו והוא בן 365 שנים בלבד. 

מה הם עשו בכל השנים האלה? אנחנו, ב־82 לוחות שנה, מספיקים יותר. רעיונות עפים בקצב, הידע גדל אקספוננציאלית, מטוסים לוקחים אותנו מפה לשם. מה שאני מספיקה בשעה ורבע על המחשב לא הספיק מהללאל בן ה־895 בכל ימי חלדו. 

אחר כך התקצרו הימים. יש אומרים שקיצור תוחלת החיים הוכרע אחרי המבול: "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה". ובאו המחלות והעוני והמלחמות וקיצרו עוד את ימינו. ובא המדע ושב והאריכם. והיום אנחנו חיים פעמיים או שלוש, סבבי חיים שונים. מתגרשים. מחליפים קריירה מאפס. עוברים מהפך תודעתי. נולדים, מתים, נולדים, מתים, שני ימי חיים. 

כשמושכים את השמיכה של שנות החיים, כל הציר זז. גיל הנישואים זז למעלה. הגיל המותר לנהיגה זז למטה. יש דיונים על גיל האחריות הפלילית. ההתבגרות המינית מוקדמת. ההתבגרות הכלכלית מתאחרת. דבר אחד לא משתנה: בר מצווה. 13 שנים ויום אחד - האחריות על העולם הרוחני שלך מועברת אליו. ובכורי נכנס תחת עול מצוות. 

ביום הולדתו ה־13 נסענו מוקדם בבוקר, אמא ובן, לכותל. גורל הרחבה הרפורמית, עזרת ישראל, לא יורד מסדר היום. אני מעדיפה: "עזרה משפחתית". נסו לקרוא לה ככה ותראו איך יורד לחץ הדם. לא מעניין אותי מה עושים רפורמים בשטח הזה (כן מעניין אותי מה הם עושים ברחבת התפילה בכותל - כי שם פגיעה במחיצה היא פגיעה בזכותם של יהודים אחרים להתפלל), מעניין אותי שהיא מאפשרת לי לנשום קדושה לצד ילדיי. 

רחבת המריבה סמוכה לרחבת הכותל אך לא מחוברת אליה. אפשר לגעת באבני קיר הר הבית - קיר שהוא טכנית "כותל מערבי" בדיוק כמו זה המסורתי, רק שלא התקדש בדורות של דמעות ופתקים, והעמידה בו היא דרומית לקודש הקודשים כך שיש להתפלל בזווית. היו שם סידורים, ספרי תורה, שולחנות. כמה קבוצות קטנות הנראות כמשפחות עמדו במעגלי טליתות. בקבוצה הקרובה אלינו שרו במבטא אמריקני "עץ חיים היא למחזיקים בה".

ניגשנו נרגשים אל הקיר העצום שיש בו מעט פתקים ואבניו בהירות מאלו שבחלק המסורתי. התפללתי איתו בעבור עצמו, המשפחה ועם ישראל. קראנו יחד את אגרת הרמב"ן ואת י"ג עיקרי האמונה, בירכתי אותו בברכת הבנים הנהוגה בערב יום כיפור, ואמרתי לו מילים משלי. טקס בר מצווה אימהי שלא מתאפשר בקלות במקום קדוש אחר. שמחתי על האפשרות הזאת ועדיין - זה אינו ה־כותל, ולא יהיה. 

 

***

פגשנו את אביו לטקס הנחת תפילין בכותל של הרגילים. מראה בני המפותל ברצועות היה כה קדוש ומבהיל. לידה שנייה. הילד בירך שהחיינו על הטלית ואני נזכרתי במגבת שעטפה אותו המיילדת אחרי שיצא. משם, כמו משל להתבגרות, צפיתי בו עולה לתורה וקורא בה, גדל לעיניי דרך חרכי המחיצה, ואני עומדת על ספסל כדי להיטיב ראות, שולחת ברכה מרחוק. 

הוא הרים את הראש וראה אותי מעל מחיצת הברזל הנחושתית, צינור מבט פרטי שלנו מעל ראשי האנשים. שוב נזכרתי בלידה. איך הרמתי אותו לראשונה והוא הביט בי כמעמיד אותי במבחן. מדי פעם התחיל לבכות, כדרכן של נשמות עתיקות בנות שלוש דקות, ולהפתעתי השתתק בכל פעם ששמע את הקול שלי מדבר אליו. תשעה חודשים היינו צמודים אחד לשני, קיר דק הפריד בינינו. תשעה חודשים דיברנו בטלפון וסוף־סוף נפגשנו. 

 

בעולם האמיתי תצטרך להתאמץ. מאמא לבן // איור: בת אל בן חורין

 

בבר המצווה נתתי לו גביע קידוש ואמרתי לו שמעכשיו הוא יקדש בשבתות, ואני אברך על החלות. לקדש זה להבדיל: מהיום יקים אזורים מתוחמים של קדושה, הרים בתוך המציאות, מתנשאים למעלה מהמישור היומיומי. ובשבת, אחרי שעלה לתורה, קראתי את שני השירים היפים בעברית שאימהות שרות לבניהם: "חיים שלי" שכתבה סמדר שיר לזהבה בן ("כי אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא"), ו"מלך העולם" שתרגם ומבצע שלמה ארצי, ונתתי בהם סימנים.

ב"חיים שלי" אין נפרדות: הילד לא יוצא מרחם אמו. אני נושמת את העור שלך, רוצה לשמור אותך קרוב אלי, להגן עליך מצל של כאב, ומה לא הייתי עושה בשבילך, חיים שלי, כדי שממני אף פעם לא תלך. אבל בשביל אינדיבידואציה חייבים ספרציה (מרגרט מאהלר), וכאבי הגדילה כוללים גם מרחק, ומרד. ומחיצה. 

את מלך החיות או מלך ההרים אנחנו פוגשים כשהוא במקום רחוק וזר, "שם בתוך מיטה, מול קיר ענק כחול, קר וזול", ואמא שלו מלווה אותו מרחוק. היא לא משוכנעת, כמו זהבה בן, שהילד שלה מושלם. היא יודעת שהוא לא מושלם, ושרק בעיניה הוא כזה. יש ענווה והבנה של התפקיד האימהי: בשבילי אתה יכול להיות מלך העולם. בעולם האמיתי, תצטרך להתאמץ. כך אמרתי לבני שחוצה את גובה ראשי. 

 

טריז בהיסטוריה

משפט שאמרה לי מרואיינת ב־2003 נחרת במוחי למרות שלא נכנס לשידור. זו היתה תושבת אחד המאחזים בגוש שילה שעמדו אז תחת חרב פינוי (והיום הם עולים ופורחים), בחצאית ארוכה ויפה. וכך אמרה: אנחנו מבינים שלא לכולם יש את הכוח להיות פה, זה לא קל, אבל לנו יש את הכוח, אז למה אתם מפריעים. 

תושבי שילה, בית אל ואלון מורה שמו טריז בהיסטוריה ושמרו על הנכסים שלנו. לא כולם יעמדו בתור לגור ביישוב היהודי בחברון אבל מי שכן, צריך להפסיק להפריע לו. 

השבוע שוב הורדה מסדר היום הצעת החוק לחופש תנועה אזרחי בצפון השומרון. ארבעה יישובים בין עמק דותן לגלבוע הוחרבו במסגרת תוכנית ההתנתקות: גנים, כדים, חומש, שא־נור. 20 ק"מ מבת חפר - חורבן סתמי: איש לא גר בחורבות היישובים. השטח ממשיך להיות באחריות ישראלית. ג'יפים צה"ליים נעים בשטח. הבסיסים במקומם עומדים. אין באזור יותר ערבים מאשר בגליל או בחבל בנימין. 

זו הפעם ה־13(!) שבוועדת השרים לחקיקה מטרפדים את האפשרות להעלות את החוק להצבעה. אם יסירו את איסור התנועה לאזרחים, השלב הבא הוא שאזרחים יבואו לגור ביישובים החרבים. חייבים להיבהל מזה? יש משפחות שרוצות לגור שם, שיש להן את הכוחות. הצבא גם ככה נוכח, וטוב שנוכח, אחרת עפיפוני תבערה ומנהרות תופת היו יוצאים משם לבנימינה. 

מדינה יכולה לתקן מהלך מטופש, לעשות סיבוב פרסה. התרגלנו שסיבובי הפרסה הם רק לשמאל. אבל חורבות יכולות להפוך לחיים, תשאלו את רבי עקיבא שצחק. לא לכולם יעמדו הכוחות למשימה חלוצית שכזו. מי שיש לו הכוח, אל תעמדו בדרכו להפריע. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו