בימי המרדפים שאחרי רצח ילדי משפחת ארויו ב־1971 ברצועת עזה, קרא לי מאיר דגן מפקדי בסיירת רימון: "מחר אתה לוקח שני ג'יפים, מעמיס בכירים ממשרדי הממשלה לסיור בדיונות".
בבוקר פגשנו אנשי התיישבות שהגיעו עם מהנדסים ומתכנני ערים, כולם אנשי מפא"י, לא איש ימין אחד. הבכיר בהם הסביר: "גולדה ודיין החליטו שיותר לא זזים מהרצועה", והזכיר את הנסיגה ממנה ב־57', אחרי מבצע סיני, והנסיגה מכפר דרום במלחמת השחרור. "הדרך לשמור על הרצועה הפעם תהיה בחידוש ההתיישבות, כולל כפר דרום שנפל בתש"ח; כך חושבים בממשלה".
אחר כך קמה ההתיישבות. גגות אדומים ויישובים מוריקים, ילדים ונוער. מפעלים זעירים וחממות, והמון מושבניקים עם פועלים מקומיים, המתפרנסים מחקלאות בחולות. והיו יחסי שכנות. נשים שעשו רישיון נהיגה בחאן יונס ותיקנו שם את המכוניות.
היתה פריחה כלכלית עם מערכת משותפת. הכסף נשאר בידי תושבי האזור; הישראלים, הפועלים והסוחרים העזתים. גם אוצר המדינה נהנה מהכסף, במקום שיישלח לחו"ל, כפי שקורה כעת עם שכר העובדים הזרים. העיריות נוהלו על ידי תושבי עזה, בפיקוח מושלים ישראלים. הרחובות היו יותר נקיים והשוטרים המקומיים היו כפופים למשטרת ישראל. במקום שירותי המודיעין האכזריים של חמאס, שלט השב"כ הישראלי עם סייעניו. טרוריסטים למדו שיש מחיר לטרור ושולחו לכלא.
מה שהוביל את הממשלה אז, לא היה הנושא ההיסטורי - שבעזה כמעט תמיד חיו יהודים - אלא הנימוק הביטחוני. תורת ההתיישבות הביטחונית יצאה מהשמאל הציוני. המפא"ינקים הסבירו לנו: לא כל הערבים שונאים אותנו, אבל הרוב - כן. לכן איננו יכולים להרשות לעצמנו את התענוג לא לשלוט ביטחונית ברצועה. כל ואקום יתמלא בפעילות שלהם.
פיגועי הטרור לא התחילו עם "אכיבוש" בששת הימים, אלא לאחר מלחמת השחרור. את המא"ז של נחל עוז רועי רוטברג, רצחו כחלק מההתנכלויות מסתננים מהרצועה בשנות ה־50, מה שהביא לכיבושה ב־56'.
את הדף הקרבי לחיילים אז לא כתב עופר וינטר אלא קצינים מהשמאל הציוני: "עזה, איבר חי מגופה של מדינת ישראל שנקרע ממנה. אגרוף שלוח אל מול המדינה, בסיס לשליחי המרצחים... מרכז הפדאיון, איום מתמיד מול שרשרת יישובים פורחים, תוך איום והטרדה, הפגזות וקורבנות; גבולנו בדרום".
אחר כך, בלחץ המעצמות והאו"ם, צה"ל נסוג מסיני ומהרצועה. משקיפי האו"ם גורשו על ידי נאצר לקראת המלחמה ב־67'. פעמיים כבשה ישראל את הרצועה. בכל פעם שחזרה לאויב, הפכה לשטח התארגנות והתקפה, ויישובינו - לבני ערובה. כאז, כן היום.
כדי להבין את החשיבות של שליטה ביטחונית ברצועה, לכו למפות. לשון של 40 ק"מ לאורך החוף ברוחב ממוצע של כ־10 ק"מ - החודרת למרכזי אוכלוסין של ישראל, אשקלון ושדרות והיישובים החקלאיים - נמצאת כיום בשליטת חמאס והג'יהאד האסלאמי.
יגאל אלון נימק זאת כך: "להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה, בכך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בלב עזה". הנימוקים שהיו נכונים אז, נכונים גם היום.
