1. ממשלות לא יכולות להעניק זיכוי לעמים או למדינות. הנקודה החשובה אפוא במסמך המשותף של ראש ממשלת ישראל וראש ממשלת פולין, היא נושא ההגנה על החופש המחקרי והאקדמי. ממשלת פולין חתמה על זה. נכון, האווירה בפולין עלולה להידרדר למקארתיזם כלפי חוקרים ביקורתיים. אבל כאן היה מצופה מפרופ' יהודה באואר וממוזיאון יד ושם שהם ייכנסו לפעולה. תפקידם להגן על עמיתיהם בפולין; כי מדינת ישראל אכן לא תוכל להגן עליהם מעבר לתיקון החוק המדובר. בדיוק כפי שמדינת ישראל לא יכולה להגן על הציבור בישראל, מכל אותם חוקרים הניזונים ממימון גרמני כדי להעניק הלבנה של גרמניה לאורך שנות דור של מחקרים ופרסום מאמרים פולמוסיים בנושא השואה, ישראל וגרמניה.
2. מיותר להיכנס לניתוח הטקסט המשותף של נתניהו ומזובייצקי. זה טקסט סביר ויותר מזה. מה שמתבקש לעשות זה להשוות את מאורע הקצף והחרון הנוכחי - שבמרכזו פולין - למאורע הקצף, החרון והביזיון מלפני יותר מ־20 שנה כשהיסטוריון אמריקני צעיר, דניאל גולדהאגן, פרסם ספר שהחזיר את הגרמנים, את האנטישמיות החסלנית שלהם, את האשמה הגרמנית למרכז הדיון. בספרו "תליינים מרצון של היטלר", טען גולדהאגן דבר פשוט: הגרמנים ביצעו את השואה כי הם רצו!
זה הרגיז מאוד את הגרמנים, את ההיסטוריונים ואת העיתונים שם. בדיווח נרחב על הפרשה שנמשכה קרוב לשנה, בין אביב 1996 לתחילת 1997, פרסם ה"דר שפיגל" כותרת "עַם של השטן?" רוצה לומר, אתה גולדהאגן עושה "לנו", הגרמנים, בדיוק מה שהיטלר עשה "לכם", היהודים. הרי כך הגדיר פחות או יותר היטלר את היהודים. כשגולדהאגן הגיע לסיור מכירות של הספר בגרמניה, הוא גולגל מפאנל לפאנל. תמיד לבד מול 5-6 היסטוריונים ואינטלקטואלים גרמנים, מעלי עשן ומצומצמי עיניים. אלו היו טריבונלים עממיים שבהם הגרמנים אפופי הצדקנות והשוביניזם של אתה בחרתנו מוסרי, כמי שעברו את המקלחות של המצפון ויצאו נקיים, העמידו לדין את ההיסטוריון היהודי שתיעד כיצד אלפי מילואימניקים גרמנים ואנשי משטרה עסקו בהתנדבות ברצח המוני של יהודים. במילים אחרות, הוא בחוצפתו נתן נוקאאוט לכל המלומדים הגרמנים שאומצו עם התזות שלהם לחיקם של חוקרי השואה בישראל ובארה"ב.
3. אכן, היו פולנים לאומנים שהתקוממו עם האנטישמיות המצחינה שלהם נגד יאן גרוס ודומיו, אחרי פרסום המחקר על הטבח בידוובנה. אבל במקרה של גולדהאגן, כל הממסד של חוקרי השואה קם להציל את גרמניה מציפורני החוקר היהודי. אגב, בכל מקום, בכל פאנל כזה, הקהל הלך עם גולדהאגן. מי שחקר את תופעת גולדהאגן בגרמניה, תיאר את הטריבונלים כ"מבוימים היטב ובהקפדה". היחיד שהגן עליו היה הפילוסוף הגרמני יורגן האברמאס.
חוקרי השואה המציאו שדות מושגיים שלמים כדי לאלחש את הריקבון המוסרי של הרצח ההמוני בשואה: "הנאצים דיכאו את הגרמנים" (כלומר, אנחנו הגרמנים היינו הקורבנות הראשונים), או שתלו זאת במיקומה הגיאו־פוליטי של גרמניה. היו שאמרו שמלחה"ע השנייה היתה בעצם מלחמת אזרחים כלל־אירופית, שהחלה במלחה"ע הראשונה והסתיימה ב־1989. הרלטביזם הוליד מחקרים שטענו שהרוע של הרייך ה־3 עומד בהשוואה להישגיו בבנייה ובכלכלה. דובר כמובן גם על "זכות ההגנה העצמית" במלחמה ההיא, של "אומה בוטחת בעצמה", ועל קומץ מנהיגים מטורפים שעשו מניפולציה לאנשים מהוגנים בדרך כלל, כדי שישתפו פעולה במעשי זוועה.
חנה ארנדט סיפקה את ההסבר השימושי ביותר עם "הבנאליות של הרוע". האחריות לטרור הנאצי אינה קשורה חס וחלילה לאופי המחורבן של הגרמנים וערכי המוסר שלהם, זה הכל באשמת המנגנונים הביורוקרטיים של משטר טוטליטרי.
4. אבל מי שאותת לקהילת המחקר שאפשר לערוך מטווח חופשי על דניאל גולדהאגן היה פרופ' יהודה באואר. באותם ביטויים קיצוניים כמו היום, הוא התנפל על גולדהאגן בדיון פומבי שנערך במוזיאון השואה בוושינגטון באפריל 1996. לעשות חיסול פומבי של גולדהאגן היה להעניק סוג של הגנה לגרמניה ולתיאוריות שדיללו את אשמתה. כשסיים באואר את ההתקפה, ניחם המנחה את גולדהאגן שישב על הבמה: "לא נורא, זאת לא היתה הוצאה להורג; רק מאסר עולם".
רון רוזנבאום תיעד את האירוע בספרו "להסביר את היטלר": "הסימפוזיון היה להסתערות חסרת מעצורים על התזה שלו (של גולדהאגן), וגם על אופיו", כתב. "הסימפוזיון נהפך לבית דין שדה". כולנו יודעים כבר שיש משהו בטבע הפולני שגורם להם להיות אנטישמיים, כך גורס כל זב ומצורע בעיתונות הישראלית, כמו שציין פעם יצחק שמיר. אבל ביחס לשאלה, האם היה משהו גרמני מטבעו בשואה, טען באואר שזו לא האנטישמיות; היא לא היתה שונה מהאנטישמיות הצרפתית, הפולנית או הרוסית. הוא ייחס את השואה לאופי השררתי של המפלגה הנאצית והיכולת של מדינת היטלר להשפיע על הגרמנים. כאילו "מדינת היטלר" באה משום מקום. הוא ביטל את גולדהאגן כחוקר, והאשים את המנחה שלו בהרווארד: איך זה שהוא לא ציין את האופוזיציה הגרמנית?! את הסוציאל־דמוקרטים, הקומוניסטים ואת 67 האחוזים שלא הצביעו לנאצים בבחירות האחרונות, ערב עליית היטלר לשלטון. במילים אחרות, באואר וחבריו השקיעו כל מאמץ אינטלקטואלי אפשרי, כדי להקל בגזר הדין של גרמניה; ההפך מהמאמץ הקטגורי נגד פולין ובייחוד נגד שני ראשי הממשלה ומסמך "הבגידה" שלהם.
5. הנרטיב הוא לא פולני, אלא פוליטי: החוקרים מייחסים לישראל של נתניהו נכונות לזכות את הפולנים, בחיפושיה הנואשים אחר תמיכה פוליטית. כל ראש ממשלה, והשותף האסטרטגי שהוא זקוק לו ביום סגריר. בן־גוריון הדגיש שוב ושוב שגרמניה של אדנאואר אינה אותה גרמניה של היטלר; "זו גרמניה אחרת". הוא גם הגביל את משפט אייכמן כדי שלא ישרוף את עוזרו הקרוב של הקנצלר, גלובקה, שהיה איש אס־אס. וזה גם היה תלוי על איזו גרמניה מדובר. בימין טענו אז שאסור לקבל שילומים מגרמניה. השמאל של מפ"ם הסכים לכך ביחס לגרמניה המערבית, אך סבר שאפשר ורצוי לנהל מו"מ על שילומים מגרמניה הקומוניסטית (המזרחית); זאת כיוון ש"מערב גרמניה היא פשיסטית". נציג מפ"ם אכן פתח במו"מ עם המנהיג המזרח־גרמני אולבריכט, אלא שהמו"מ הסתיים בכלא הסטליניסטי בפראג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו