בזמן האחרון התרבו כתבות עצובות על ילדים מוכים, ובהן סיפורים אישיים קשים של מי שחוו אלימות בילדותם. בין אלה שזורים גם סיפורים ממקלטים לנשים מוכות, החוסות שם עם ילדיהן, שגם הם הוכו.
אין מחלוקת על כך שמדובר באחת התופעות המכוערות המתרחשות מאחורי דלתות סגורות של משפחות לא מעטות, ושיש לה השלכות קשות על נפשות הנפגעים. כמובן, לעיתים מקלטים מהווים קרש הצלה ממשי לנשים וילדים. זאת הסיבה שאת השורות האלה אני כותבת בצער.
אין בכוונתי להטיל ספק בנחיצותם של המקלטים ובחשיבות העלאת המודעות לאלימות כלפי ילדים. עם זאת, קשה שלא להבחין בהטיה המובהקת של תוכן העיסוק התקשורתי. עין מיומנת יכולה להבחין כיצד המיזאנדריה (שנאת גברים, המקבילה הגברית למיזוגיניה) רוחשת מתחת לפני השטח. המסר הסמוי הנלווה למסר הגלוי של הצלת הילדים, הוא דמוניזציה של גברים בכלל ואבות בפרט. איכשהו, נבחרו סיפורי מקרים רק של ילדים לאבות אלימים, והסיפור היחיד על אמא אלימה תיאר נפגעת נפש.
כדי להעמיד דברים על דיוקם, יש לומר ראשית לכל שאין כל הבדל משמעותי בין גברים לנשים בנטייה להפעיל אלימות פיזית או טרור רגשי כלפי ילדים. על פי מאות מחקרים שנערכו בעולם, אבות ואימהות אלימים כלפי ילדיהם במספרים דומים. גם אין הבדלים בהשלכות הקשות של האלימות על הילדים, שרבים מהם - בין שהיו קורבנות של אבות ובין של אימהות - יחוו קשיים אישיים בהמשך חייהם. הטענה שאימהות נמצאות עם הילדים שעות רבות יותר, אינה אמורה לספק תירוץ או צידוק להתעלמות שלנו מאלימותן של נשים, ומן החובה לסייע להן.
לאחרונה התוודענו לתופעת המטפלות בגנים, שנהגו באלימות כלפי ילדים. המדינה כולה נזעקה, ובצדק. מה שלא מוצדק, הוא ההפתעה. עבור רבים, התגלית שנשים אינן חפות מתוקפנות היא כמעט הלם, משום שהן נתפסות כרכות לב, רחמניות וכמי שלא מסוגלות לנהוג כך. הסיבה לכך נובעת משיח מוטה ומטעה, שהוטמע בנו בעשורים האחרונים. בשיח הזה, גברים הם התוקפים ונשים קורבנות, ואין להפוך את התפקידים.
ההתעלמות שלנו כחברה מאלימות של נשים במשפחה ומחוצה לה, אינה עוזרת לנשים. גם הן צריכות לקבל מענה טיפולי וחברתי לבעיותיהן ולאי יכולתן להתמודד עם חוויות רגשיות כמו חוסר אונים, תסכול או כעס. המכוונות החברתית שלנו לטפל רק בנשים קורבנות, לעומת ההתעלמות שלנו מטיפול בנשים אלימות, אינה מוצדקת - לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה מקצועית. היא בוודאי לא תורמת לטיפול יעיל בתופעת האלימות במשפחה.
למרות הדברים האלה, ההתעלמות מאלימות נשים נמשכת. מספר חברות כנסת העלו הצעה להקמת חלופות מאסר לנשים (בעיקר לאימהות), במקום מאסר בכלא נווה תרצה. זה רעיון אנטי־פמיניסטי המבטל את אחריותן של הנשים להתנהגותן, ומהווה מסר חברתי מזיק ורע.
אחריות אישית היא תנאי ליכולתה של החברה לרסן את בניה ובנותיה, ואסור להעביר לנשים מסר שהן לבדן פטורות ממנה. הנחת היסוד היא שכל בני האדם, גברים ונשים, אחראים למעשיהם באותה מידה, וגם זכאים באותה מידה לעזרה. מי שתומך בשוויון מגדרי, צריך לתמוך גם בשוויון באחריות.
ד"ר רונית דרור היא עובדת סוציאלית וחוקרת בתחום האלימות במשפחה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו