זאב ז'בוטינסקי ניחן בראייה היסטורית, ובהבנה לנפש האומות, בעיקר זו היהודית. השקפותיו בדבר הכורח ברוב יהודי בארץ ישראל, ובבניית כוח מגן שיעמוד לאומה בפני מבקשי רעתה, עדיין רלוונטיות. תורתו הלאומית מיוסדת בחירות האדם, אך להבדיל מנושאי ערכיו לשווא, הוא לא הבחין בין ערכי החירות לערכים הלאומיים.
אין תמה, שאלה שערקו מתנועתו משתדלים לרתום אותו לדרכם החדשה. ואולם השימוש בו מכוונן אצלם להאשמת הצד שממנו ערקו במחיקת ערך השוויון ממגילת העצמאות, בעריצות הרוב, בשנאת ערבים, וכמובן ב"פשיזם". האשמות אלה הן אותה הגברת בשינוי האדרת לגנאי שהוטח בו ובמחנהו בעבר: "הסכנה ההיטלריסטית" (בן־גוריון, 18.02.33). ברם, הבעיה בשימוש בז'בוטינסקי, שעל הקורא הלאומי להיות מוטרד ממנה, אינה הניגוח הפוליטי, אלא הניסיון האפקטיבי להכשיר את רעיון "שתי מדינות לשני עמים".
ניצחון פוליטי אינו מצטמצם להשגת השלטון, אלא מושג, דווקא, באמצעות טיפוחו של הלך רוח בתוך הזרמים התת־קרקעיים של התודעה הפוליטית. בכוחו של הלך רוח "המטופטף" בהתמדה, להכשיר שאיפות אידיאולוגיות ולהבשילן. לדוגמה, התמדתם של אורי אבנרי, יוסי שריד ואנשי רוח לקבע מעמד לגיטימי לאש"ף, בתקופה שדבר זה היה אסור בחוק ומוקצה מוסרית. לימים, הבכיר פועלם לתמיכה בהסכם אוסלו, שהניב פרי באושים עקוב מדם.
רעיון "שתי המדינות" הוא דגם של פתרון לסכסוך. תוכניות חלוקה הוצעו בעבר, אחת אף התקבלה באו"ם ב־1947 - ונדחתה על ידי ערביי א"י, היום ה"פלשתינים". הרעיון בזמננו מתמצה בטפטוף הטרמינולוגיה של "שתי מדינות" כפתרון צודק לסכסוך, לצד היעדר בולט של דיון במהות ובאופי "המדינה השנייה".
המהות במרכז. איש השמאל יריב אופנהיימר מול שיר בית"ר // צילום: מרים צחי
בשמאל הקיצוני, בקרב מרצ וחלקים במחנ"צ, רעיון "שתי המדינות" נתפס כפתרון למימוש הלאומיות הפלשתינית מכוח הצדק והשוויון, כשלעצמם. המחויבות ללאומיות הפלשתינית אינה מפריעה להם לדגול בהפיכת המדינה היהודית ל"מדינת כל אזרחיה". גם העתיד הצפוי לאזרחי "המדינה הפלשתינית" - על נשיה ולהט"ביה, אינו מדיר שינה מעיניהם.
הלך רוח של "שתי המדינות" כפתרון "צודק" הוא אינטרס פלשתיני, ואין להתפלא שראשי הרשות מנופפים בו, בלי לקדמו באמת. עבורם זהו אמצעי יעיל לערעור זכות הקיום של מדינה יהודית־לאומית. האמצעים האחרים הם טרור, הסתה, שכתוב ההיסטוריה וטרור מדיני המשפיע על בורים ואנטישמים.
חייבים מפנה תודעתי
השמאל הציוני, שלצורכנו מובחן מן השמאל הקיצוני בדחיית רעיון "מדינת כל אזרחיה", אוחז בטרמינולוגיית "שתי המדינות" כבשיקוי פלא. עבורו, פתרון זה הוא אמצעי תועלתני להגשמת מדינה יהודית־דמוקרטית. חברת המחנ"צ, ציפי לבני, המחשיבה עצמה ל"ממשיכת דרכו של ז'בוטינסקי", טוענת שהברירה היא "מדינה אחת, עם שוויון לכולם - שלא תהיה מדינה יהודית, או שתי מדינות לשני עמים - ושמירה על ישראל היהודית והדמוקרטית". ברתימת ז'בוטינסקי להקמת מדינה פלשתינית על שטח א"י, היא מבקשת לתת הכשר לרעיון שהווייתו זרה לרוח ז'בוטינסקי. ואולם, גם השימוש בו אינו מחפה על היעדר הדיון במהות רעיון "שתי המדינות": האם המדינה השנייה תהיה מפורזת? מי ישלוט בגבולותיה? האם נוותר על זכויות היסטוריות? לבני, למשל, בטוחה שפתרון "שתי המדינות" יביא לסוף הסכסוך, עד שהיא מסכימה שמיליוני "הפליטים" ישובו ל"מדינה השנייה". כשהראש טמון בחול, קשה לצפות בעיות.
ראוי היה שהשמאל הציוני, הטוען שרעיון "שתי המדינות" הוא "אינטרס ישראלי", יתנה את קיום "המדינה השנייה" במשטר דמוקרטי, שהרי בין דמוקרטיות "סכסוך" אינו מייצר טרור. מצופה ממי שמחשיב את עצמו ציוני, להידרש באומץ לשאלות מהות. הלך רוח של "שתי מדינות" עם מהות מעורפלת, מזמין מלחמה ומתמרץ את הפלשתינים להתעקש על זכות השיבה ועל אי־הכרה במדינה יהודית־לאומית.
עמדת השמאל רחוקה מרעיון "שתי המדינות", שהשתמע, כביכול, מדברי ראש הממשלה, בנאום בר־אילן. במגבלות הדיפלומטיה מול ברק אובאמה, בנימין נתניהו השתמש במינוח חריג בלשונו "מדינה פלשתינית". אולם, לצד העובדה שהצמיד לביטוי זה את שם התואר "מפורזת", בולטת, לאורך הנאום, העדיפות שהוא מעניק ל"מהות" על פני המינוח: "אמרתי לנשיא אובאמה שאם נסכים על המהות, הטרמינולוגיה לא תהיה בעיה.
"והנה המהות שאותה אני אומר... אם נקבל ערובה זו לפירוז, ואם הפלשתינים יכירו במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת... גבולות בני הגנה, וירושלים בירת ישראל תישאר מאוחדת". המקפיד על מהות מבין שעמדת נתניהו נותרה עקבית כשהיתה.
עקרון "קיר הברזל". ז'בוטינסקי
במסיבת העיתונאים הראשונה עם הנשיא דונלד טראמפ בוושינגטון, מיצה נתניהו את שאלת המהות כשתהה "למה אבו מאזן מתכוון? על מה אנחנו מדברים - על קוסטה ריקה או על איראן?" קוסטה ריקה היא דמוקרטיה עם יציבות כלכלית, כוח משטרה מצומצם והיא מפורזת. בשימוש ב"קוסטה ריקה", נתניהו מצביע על מודל להסכם. הסכמת הפלשתינים על מהות תשקף פניית פרסה תודעתית, כמו זו שמשמרת את הסכמי השלום עם מצרים וירדן. הסכמה על מהות קודמת לכל. טראמפ, שמתגלה כמנהיג שאוזנו כרויה למהות, סיכם זאת כך: "שתי מדינות, מדינה אחת, או כל מה שיוסכם על ידי הצדדים".
ז'בוטינסקי הכיר ברגשותיהם הלאומיים של "יושבי הארץ", ובכללם ערביי א"י. הוא לא הסכים עם "משכיני השלום", ה"מנסים לשכנע שהערבים טיפשים... או שמדובר בשבט אוהבי בצע, שיוותר לנו על בכורתו בא"י תמורת תועלת". להבדיל, הוא חזה שהסכסוך בלתי נמנע. לפיכך, מש"אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד א"י", ברור, שהסכם "לא יושג מרצון". "עם חי" מוותר בשאלות גורליות - "רק כאשר אין לו כל תקווה".
הבנה זו עיצבה את עקרון "קיר הברזל" במשנתו: חיזוק הריבונות היהודית והדיפת השאיפות לפגוע בה, עד למפנה תודעתי שבו הערבים "ישלימו עם הגורל..." בכך מגולמות הנסיבות שבהן הערבים "יתחילו לשאת ולתת איתנו בכנות..."
ז'בוטינסקי קיווה שנוכל לספק ערובות כאלה "ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום", ואולם הדרך היחידה להסכם טמונה בצווים הבלתי מתפשרים של "קיר הברזל": הכרת הערבים בזכותו הלאומית־מוסרית של העם היהודי על א"י כולה, ורוב יהודי בשטח א"י. ראוי להזכיר שערכיו הליברליים שהשתקפו בהסדרים לאומיים שהגה, מעולם לא הובחנו מתביעות אלה.
אפשר להניח שבאין מפנה תודעתי־פלשתיני, ז'בוטינסקי היה מסרב לדון בימינו בהסכם כלשהו, שהיה סודק את קיר הברזל עד "כליה על מפעלנו". סביר שבנסיבות הקיימות היה חושב שעל מדינת ישראל להמשיך לממש את מטרות הציונות - הגדלת הרוב היהודי והרחבת ההתיישבות, תוך הגנה צבאית נחושה. ז'בוטינסקי היה אומר, לכשתבשיל העת, לא יהיה חשוב איך נקרא לזה. √
*ד"ר גבריאלה ברזין היא מומחית לפילוסופיה יהודית וחברה בעמותה של מכון ז'בוטינסקי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו