לאחרונה התפרסם דו"ח ביקורת של נציב קבילות החיילים, האלוף בריק. הדו"ח הביא ממצאים חמורים באשר למוכנותו ולכשירותו של צה"ל. לואי ברנדייס כתב ש"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר", ואכן פרסום ביקורת הוא כלי חשוב לשיפורו של כל ארגון.
במהלך השנים התגבשו שלושה גופי ביקורת במערכות הביטחון: מבקר צה"ל אמון על הביקורת הפנימית; מבקר מערכת הביטחון אחראי לאגפי המשרד ולצה"ל; ולבסוף, החטיבה הביטחונית במוסד מבקר המדינה.
בכל אחד מהגופים משרתים עשרות קצינים ואזרחים בעלי ניסיון מקצועי. ככלל, הביקורות מבוצעות במקצועיות על בסיס כלים ומתודולוגיה שהתגבשה במהלך השנים, ובכלל זה תהליכי בקרה על תיקון הליקויים. לעיתים מייצרים הדו"חות כותרות, אבל המהות לא נמצאת בכותרת הרגעית, אלא באופן שבו מוטמעים לקחי הביקורת.
סמוך לפרישתו, פרסם האלוף בריק דו"ח חריף על מצב המוכנות והכשירות של צה"ל ללחימה. לצד הכבוד לאלוף בריק כלוחם אמיץ, הרי הדו"ח הוא בבחינת "נפלה שגגה מתחת ידיו". ראשית, לא ברור מהם הכלים המקצועיים המצויים בידיו כנציב קבילות החיילים, ובאילו מתודות השתמש. ולא פחות חשוב - מתוקף איזו סמכות הוא פעל.
מעבר לעניין הפורמלי, עולה תהייה מהותית לעצם הדברים. מאחר שלגוף הנציבות אין כוח האדם הדרוש והמיומן לביצוע ביקורת שכזו - לדברי בריק, ביקורתו מבוססת על סיוריו ביחידות ועל שיחותיו עם מפקדים ועם חיילים. כולנו היינו חיילים ומכירים את שיחות הקיטורים, לבטח כשמדובר בחייל הפונה לנציב קבילות החיילים. לחייל שכזה יש כנראה תלונה ביחס לשירותו. מבלי לבטל איש, קשה לראות בכך מקור מהימן לביסוס ביקורת ארגונית.
לעצם העניין, יש בטענות משום חוסר צדק. אי אפשר מחד גיסא להאשים את צה"ל בבזבזנות בניהול כוח האדם שלו ובאופן היציאה לגמלאות מהשירות הצבאי, ומאידך גיסא לתקוף את האופן שבו הצבא מטפל בבעיה. פיטורי אנשי הקבע וניודם לא נבעו מגחמה. זו היתה התניית משרד האוצר, שהובילה את הצבא להיפרד מ־5,000 אנשי קבע ולקלוט 1,000 אחרים לצרכים חשובים.
גם הטענה, שלפיה הצבא לא מיומן ולא מאומן, אינה מבוססת. העוקב אחרי מוכנותו של צה"ל בשנים האחרונות, יראה עד כמה מתאמן הצבא כפי שלא התאמן ב־20 השנים שקדמו לכך. תקציב האימונים הוקשח ונכנס לבסיס התקציב. איכות האימונים השתנתה לאין שיעור: הוקמו מתקני אימון חדשים, ונרכשו ציוד עזר רב ומערכות אימון מתקדמות, מהשורה הראשונה בעולם.
מוכנותו של צה"ל התחזקה גם ביחס לניהול מערך החירום. הצבא ממלא בעקביות את מחסני החירום בציוד ובאמצעי לחימה. הוא משקיע רבות בניהול המחסנים ובגיוס אנשים לשירות בהם. הכשרות המפקדים נעשות במקצועיות רבה יותר מבעבר, נכתבת תורת לחימה ומתהדקים שיתוף הפעולה והשילוביות הבין־חילית והבין־זרועית.
ברור שלא הכל ורוד; יש פערים, וקיים אתגר הולך וגדל להשאיר מפקדים טובים בשירות. הפיתויים בחוץ, העבודה הקשה בשכר נמוך, חוסר הביטחון הכלכלי, ובעיקר היחס הציבורי כלפי משרתי הקבע - מרחיקים מפקדים צעירים מלהישאר בצבא. אולם לצד הפערים, יש נקודות אור רבות.
הדו"ח של האלוף בריק מחטיא את מטרתו, פוגע ללא צורך בצה"ל ובמפקדיו ומרחיק מפקדים צעירים מחתימה ומהישארות בקבע. ברור שהדו"ח נכתב מתוך דאגה כנה לצה"ל, אולם מן הראוי שהנציב היה מפרסם את הדו"ח השנתי העוסק בקבילות החיילים, ואילו את הארותיו והערותיו בנושאים אחרים היה פורס בפני ועדת חוץ וביטחון, שר הביטחון ופורום המטה הכללי - ולא בפני התקשורת. אור השמש אמנם מחטא, אך חשיפה לא מבוקרת עלולה להזיק.
ד"ר אל"מ (מיל') גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי; אל"מ (מיל') ארז וינר הוא הפרשן הצבאי של ערוץ 20
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו