לפני כחצי שנה חשפתי מעל גיליונות "ישראל היום" תופעה מדהימה: שורה ארוכה של ארגוני שמאל סירבו בעקביות להעניק סיוע כלכלי לפלשתינים שהיו נפגעי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית - בין היתר כי הארגונים הללו פועלים לסייע רק למי שתובע את מדינת ישראל.
באוגוסט האחרון פסק השופט משה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים, כי הרשות הפלשתינית אחראית לרצח, חטיפה, כליאה, עינוי ואונס של 52 בני אדם - ערבים אזרחי ישראל ופלשתינים תושבי יהודה ושומרון, בהתייחס לעבירות מהשנים 1995-2002. לפי פסק הדין, העינויים כללו מכות חשמל, תלייה ממושכת כשהראש למטה, שפיכת פלסטיק רותח על הגוף, עקירת ציפורניים ושיניים, עיקור, מניעת שינה, מניעת מזון, רצח ואונס של בני משפחה ואף הוצאת פגה בת יומה מהאינקובטור, ועוד מעשים נוראים.
בפסק הדין, המשתרע על פני יותר מ־1,800 עמודים, קבע השופט כי הרשות צריכה לשאת באחריות הנזיקית כלפי אותם פלשתינים. החלטת בית המשפט היתה ניצחון עצום לתובעים; אלא שאז התברר להם כי כדי לממש את הפיצויים, עליהם לספק חוות דעת של מומחים רפואיים ממגוון תחומים - הליך יקר מאוד. כדי לסייע לתובעים, פנו עורכי דינם - ברק קדם ואריה ארבוס - ל־15 ארגוני זכויות אדם, העומדים בחזית המאבק בנושאי הכיבוש, ערביי ישראל, הריסת בתים וכדומה, וביקשו מהם סיוע. מכולם, רק "רופאים לזכויות אדם" ו"הוועד למניעת עינויים" סייעו לפונים; השאר הגיבו בשלילה או התעלמו.
עכשיו מתברר כי גם שני הארגונים הצדיקים בסדום שראו לנכון לסייע לקורבנות במעט כסף, יעשו הכל כדי להימנע מלהטיל את האחריות על המעשים הנפשעים על הרשות הפלשתינית. במכתב ששלחו הארגונים הללו למשרדי הממשלה בשבוע שעבר, הם פנו בשם "האמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים", ודרשו ממדינת ישראל להקצות ממשאביה לטובת שיקום מלא של קורבנות העינויים, כולל טיפול רפואי ונפשי וטיפול סוציאלי.
אלא מה, במכתבם "שכחו" הארגונים עוד כמה סעיפים באמנה נגד עינויים - סעיפים המטילים על מדינת ישראל חובה חוקית לבוא חשבון עם מי שאחראי לעינויים ולהתעללויות שמהם סבלו הקורבנות. שימו לב: "מדינה חֲבֵרָה תעשה שעבירות אלה ייענשו בעונשים מתאימים, תוך התייחסות לאופיין החמור" (סעיף 4.2); "כל מדינה חברה תבטיח כי רשויותיה המוסמכות יערכו חקירה ללא דיחוי וללא משוא פנים, כל אימת שיש בסיס סביר להאמין, כי בוצע מעשה עינוי בשטח שבסמכותה השיפוטית" (סעיף 12). "מדינה חברה תבטיח במערכת חוקיה, כי הקורבן לעינויים יזכה להטבה ולזכות אכיפה של פיצוי הוגן ומספיק" (סעיף 14).
במילים אחרות, אם מתייחסים לאמנה ברצינות - כפי ש"הוועד נגד עינויים" ו"רופאים לזכויות אדם" מתיימרים לעשות - הרי אין להסתפק בדרישה ממשרד האוצר להקצות כמה מיליונים לשיקום הקורבנות, אלא לדרוש בתוקף מכל רשויות המדינה למצות את סמכויותיהן בישראל וגם בפורומים בינלאומיים, כדי לדאוג לכך שעובדי הרשות הפלשתינית - שהיו שותפים לעינויים הללו - יעמדו לדין. כמו כן, לדרוש לפתוח בחקירה בנוגע לעינויים שבוצעו במתקני הכליאה של הרשות הפלשתינית, ולאכוף את תשלום הפיצויים על ידי הרשות עצמה. את הרשימה המלאה של דרישות האמנה ביחס לרשות הפלשתינית, פירטו עורכי הדין של קורבנות העינויים הפלשתינים במכתב תגובה ששלחו למשרדי הממשלה.
ארגוני השמאל אצלנו מצטטים את האמנה נגד עינויים באופן סלקטיבי, ומביאים לשיא חדש את ההלבנה של פשעי הרשות הפלשתינית בשם השאיפה לשלום ולשוויון. כך, אפילו כשהרשות הפלשתינית מענה את נתיניה, מטילים הארגונים הללו על ישראל את האחראיות הבלעדית, ואילו אבו מאזן ומנגנוניו יוצאים נקיים. תעשו את עצמכם מופתעים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו