"יש עכשיו תופעה של 'ג'יהאדיסטים חוזרים' לבריטניה; אבל איזה מין ג'יהאדיסט אתה, אם הצלחת לחזור? אם חזרת, זה אומר שלא הצלחת; לכן אתה ג'יהאדיסט כושל".
הדוברת: קייטי הופקינס, שמבקרת השבוע בישראל. הופקינס היא אשת תקשורת בריטית שיש הרואים בה - בעיקר בשמאל הפרוגרסיבי ומסורת ההכפשות שלו - גזענית חשוכה. אבל בימין הבריטי, האירופי והישראלי, רואים בה גיבורה המבטאת קולות מושתקים. בלי מסננים, בלי התנצלויות ובלי חשבון. מי שמקשיב לדבריה מגלה תומכת נלהבת של ישראל, המבחינה בין טוב לרע, בין תוקפן למותקף, בין התומך בתרבות היהודית־נוצרית וערכיה לבין תרבות חשוכה של אלימות, ריאקציה ודם.
הופקינס התחילה דרכה כמתחרה בתוכנית מציאות (הגרסה הבריטית של "המתמחה"), ומשם נסקה לתוכניות רדיו וטורים בעיתונות הבריטית, שבהם פרסה את משנתה הפוליטית, הלא מתנצלת. היא לא מוכנה לשתוק לנוכח השינויים הדמוגרפיים והתרבותיים במדינתה, כתוצאה מהגירה אסלאמית המשנה את פניה.
הופעות האורח שלה בתוכניות טלוויזיה הוציאו את המנחים מדעתם ("אני מעדיפה נשיא אמריקני שהתבטא בשיחה פרטית על חפינת איבר מין נשי, מאשר נשיא אמריקני כמו אובאמה שמתנהג כאיבר מין נשי"), ושיגעו את התקשורת הממסדית המוטה והצבועה, המורגלת במסרים פרוגרסיביים במסווה של זכויות אדם.
הופקינס לא משחקת לפי הכללים שלהם. עיתונאות עצמאית ובועטת היא חלק חשוב מקידום רעיונות ומחשבות של קהל מושתק, המואכל בכפית מסרים שהוא מתנגד להם. קהל בריטי שבחר להתנתק מאירופה, קהל קנדי שמתעב את החולשה של טרודו וקהל אמריקני שבחר בטראמפ. כיום היא שייכת לגוף התקשורת הקנדי-ימני "The rebel", ואין לה בעיה לזרוק את התקינות הפוליטית מהחלון ("ראש עיריית לונדון, סאדיק קאן, שבתקופתו שיעורי הרצח בלונדון נסקו, מגיע לי לפטמות"), להודות כמה היא תומכת נלהבת של ישראל, וכמה צביעות, רוע והתחסדות יש במוסר הבריטי והאירופי כלפי ישראל והיהודים. החל ממועצת זכויות האדם של האו"ם, שלטענתה - המדינות החשוכות המשתתפות בה דומות לפדופילים שהושארו לשמור על גן ילדים; דרך הזכות הלגיטימית של ישראל להגן על ריבונותה ("גם אני לא יכולה לסבול את השכנים שלי, והם לא זורקים עלי טילים באופן קבוע"), ועד לטוטליטריות של המערכת המשפטית הבריטית שהכניסה את פעיל הימין שם, טומי רובינסון, לכלא, בהליך מהיר ושערורייתי על האשמות מופרכות.
המסר שעלה מדבריה היה אופטימי. השינויים הפוליטיים באירופה, הונגריה של אורבן, אוסטריה של הופר, איטליה של ג'יוזפה קונטה והניצחון האדיר של טראמפ - הם סימן שהאנשים, לפחות חלקם, התעוררו מאשליית השמאל על עולם ללא לאום או גבולות, ומהבלוף שהאסלאם היא דת של שלום. המאבק עוד ארוך, אמרה, אבל כל אחד יכול לתרום בהתנגדות לנרטיב של הממסד התקשורתי. לפקפק, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, לא לפחד מצדקנים פרוגרסיביים ולעזור להתנגדות לנרטיב התקשורתי. הקול של הופקינס, שנשמע השבוע מתל אביב, תורם לאמת הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
