ביום שבת עשרות אלפי אנשים ברחבי הארץ ינוחו באמת ובתמים לראשונה זה עשרה חודשים. עבור עשרות אלפי מורים החופש הגדול התחיל. בהרבה עבודות עבדתי בחיי, אך הקשה מכולן היתה ללא צל של היסוס עבודת ההוראה בבית הספר. להיות מורה זו עבודה טוטלית: מי שעושה את מלאכתו באמת ובתמים, יגלה מהר מאוד שבמהותה זו עבודה משעבדת גוף ונפש אשר אף פעם אינה נגמרת.
בכל בוקר הייתי עוזב את ניחוחות הקפה שלא היה בחדר המורים, מגיע אל הכיתה וכשהדלת נסגרה מאחוריי התחלתי מלא עזוז ומרץ בהופעה הראשונה מתוך כמה באותו יום. מהר מאוד גיליתי שהוראה דורשת ממך להיות קינג המולטי־טסקינג. בריכוז של לוליין מלהטט, אתה אמור לחלק את זמנך כמורה בין תפקיד הפקיד המשרת את המערכת על ידי העברת התכנים שנקבעו לך כיעד, לבין מחויבות פילוסופית לחנך לחשיבה עצמאית ומקורית, בעוד השוטר שבך מנסה ליצור אווירה שתאפשר לימוד, והעובד הסוציאלי שבך עסוק בבחינה בלתי פוסקת של התלמידים כדי לחוש מה עובר עליהם היום.
ההפסקה אף פעם לא היתה הפסקה. התלמידים שניגשים לדבר ולשתף, הטפסים, ההתייעצויות, הריצה במדרגות, ההשגחה במסדרונות על ילדים שמחים, לעיתים מדי, והידיעה שבכל רגע נתון משחק הילדים הזה יכול להידרדר לכותרות מבעיתות בעיתונים.
ועוד שיעור ועוד הפסקה, ורגע לפני שיוצאים הביתה, עוד שיחה עם המנהל על הילד ההוא שזקוק לתשומת לב יתרה, והמפקחת שמגיעה מחר כדי לבדוק שאתה עומד בקצב. שלא לדבר על המזגן שהתקלקל והמורה החולה שאת מקומו אתה צריך להחליף מעכשיו ועד הצלצול הגואל, שבתור מורה הבנת לראשונה מדוע הוא אכן נועד למורים.
גם כשסיימת את ישיבות המורים, מפגש רכזי המקצוע, פגישות הורים והגעת לבסוף הביתה, המשיכה העבודה בשלל דאגותיה, ואם לא די בכך, בשנותיי הראשונות כמורה, מורכבות המקצוע חדרה גם אל שנתי. בחלומי חזרתי אל בית הספר התיכון, ולא הכנתי שיעורים, רק שהפעם הייתי המורה, הו האימה.
לחץ ומתח הם חלק בלתי נפרד כמעט מכל עבודה, אך להיות מורה מעמיד אותך בעמדה מיוחדת שבה אתה משמש מתקן העבר, תחת כובד ההווה מתוך חרדת עתיד מתמדת. חוקרי חינוך היושבים על הגדר האקדמית מחוץ לבית ספר, אוהבים לקבוע ששני התפקידים החשובים ביותר במערכת החינוך הם שר החינוך ומנהל בית ספר, זה אומר שהם כנראה אף פעם לא היו מורים בכיתה.
על כל ההערכה לשר ולמנהל כמנהיגים ומתווי דרך, ברגע שהדלת נסגרת אל המסדרונות הארוכים, המורים בכיתה הם אלו שניצבים לבדם אל מול כל החברה הישראלית על שלל יתרונותיה, אבל בואו גם נודה בכך, מגוון חסרונותיה, ועם אצבע אחת בסכר ועיניים בגב, אמורים לתקן.
המרמור של מערכת החינוך אינה בייביסיטר // צילום: דויד פרץ
מדי שנה כבטקס קבוע, עולה מרמור סוף יוני בקרב הורים רבים שתוהים מדוע זכו המורים לחופש הגדול, בעוד הם ממשיכים לעבוד כרגיל. בפינלנד המושלמת, הם אומרים, הדברים אחרת. ראשית, אני סמוך ובטוח שכל כיתה פינית מנומסת ושלווה היתה נמסה בשרב הים־תיכוני של יוני והופכת ללהקת מטאל סקנדינבי צרחנית וזועמת. מעבר לכך, אם קצת קשה לכם להיות חודשיים עם הילדים שלכם בקיץ, תכפילו את הקושי בכמות הילדים בכיתה ואת התוצאה בעשרה חודשים ותבינו למה חופשת המורים כה נחוצה לשלוות החינוך של ילדינו.
מורים שלא יחליפו את המצברים בחודשי הקיץ, יגיעו לבית הספר עייפים, שחוקים ומרוטים. זאת, אם בכלל יגיעו. אבל בסופו של דבר, צריך לזכור שאם אנו מקווים שמערכת החינוך תדע להיות משהו מעבר לבייביסיטר, אין דבר החשוב לנו ולעתידנו מאשר חופשת הקיץ של המורים. שכן מנוחת הברוטו שלהם היא נטו הרווח החינוכי של ילדינו.
"אי אפשר לתבוע את ממציא הגלגל על שלא דאג שיהיה לו גם רברס... אז לפחות נשאר הרוקנרול, ויש להודות שזה 'לפחות' מכובד ביותר". אף פעם לא ידעתי מה היה שם משפחתו, מוריס רוקנרול קראתי לו, שכן מהרגע שפגשת אותו, מייד הבנת שמוריס הוא משורר שהדת, החלומות והמשפחה שלו היא רוקנרול. הילד שבא מתוניס אל ירושלים דרך עכו היה מלא בסיפורים מרתקים ובלתי פוסקים על ירושלים האחרת. כל שעה איתו היתה סיור בצד הפראי של ירושלים. בסיפוריו הפכה עיר הנצח לרגע צוהל שבו הקודש מחולל בין אצבעות הפלא של שלמה מזרחי, גיטריסט הבמה החשמלית.
אלביס הוא מין באבא סאלי שכזה בעל סגולות עבור מאמיניו, אשר רבים ללא הפסקה עם אוהדי קליף ריצ'ארד "יימח שמם". והשכינה שורה בהליכת הפנתרים השחורים בממילא הישנה "השם ייקום דמה" כמו להקת הרוקנרול הכי טובה שאי פעם היתה כאן.
"בירושלים אתה מוכרח ליצור כדי שיהיה לך מה לעשות", היה מוריס אומר. כחבר בלהקת הפאנק "סרטן השד", עם בארט או כל כובע מאתגר אחר, יושב על ארוחת בוקר אימפריאלית ואינסופית בסירה. במשך עשורים רבים דמותו של מוריס מתהלך לבוש במדי רוקנרול שחורים ומתריסים באותה ירושלים שכה אהב ועימה התעמת כמעט ללא הפסקה, הפכה לאחד מסמלי העיר.
רבים נשבו בדרך המחוספסת שבה גרם לירושלים להיראות כמקום הכי פאנקיסטי ומרתק שיש. בשיריו, בסיפוריו או בספוקן־וורד שהיה עושה ללא הרף, מוריס פרש בפני המאזינים סיפורי חיים על עיר שבה גיטריסטים נלחמו בצלבנים, מזרחים התערבבו עם תיירות גרמניות, וקונקיסטדורים ספרדים נכנסו באנשי מפא"י.
ביצירתו ובחייו, מוריס היה הפתק שאלוהים או ג'ימי הנדריקס שמו בכותל המערבי, בתקווה שמישהו מתושביה מוכי הסינדרום של עיר הקודש יפתח את הפתק יום אחד, יקרא ויתפכח לשיגעון המופלא והבלתי אפשרי של העיר.
"העורך לא אהב כשאני גולש לפאתוס ככה", סיפר מוריס באחד מאלבומיו הפזורים ברשת, "אבל לא אכפת לי. היום רק שלמה מזרחי, אני ועוד כמה ממשיכים לנגן ולחלום". השבוע נדם כינורו של מוריס, נביא הפאנק העתיק את כתובתו אל ירושלים של מעלה. אני משוכנע שהוא כבר מצא לו שם איזה באר, ובשפתו הייחודית הוא מספר לכל מלאך שרק מוכן לשמוע על ירושלים של מטה ושעריה היפים המטונפים והמוזנחים, "השם ייקום דמם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו