אומץ לב. בתחילת השבוע דווח בחדשות כי על ביתו של ח"כ איתן כבל הושלכה פחית שימורים של שעועית. לח"כ כבל היה ברור שמדובר באיום, אבל מדובר באדם אמיץ, הוא הבהיר שפחית השעועית לא תרתיע אותו: "בטוח שמישהו מנסה להעביר לי מסר, זה ברור, אבל שום איום לא יעצור אותי מלהמשיך עם האמת שלי בכל תחום".
אחרי שסיימתי להתפעל מאומץ הלב הנדיר של ח"כ כבל, חשבתי, והעניין נראה לי מוזר: מעולם לא שמעתי על איום באמצעות שעועית. גם גוגל לא. משמעות הדבר - איתן כבל הוא האדם הראשון מאז ומעולם שנמצא תחת איום של שעועית. הראשון בכל היקום. לדעתי, זה יותר מזכייה בפרס נובל או לפחות מזכייה באירוויזיון. כיוון שלא הצלחתי למצוא תקדים לאיום הזה, ניסיתי לחקור איזה איום יכול בכל זאת להתבצע באמצעות שעועית. לצורך המחקר בנושא החלטתי להתעלם מכך שלשעועית יש דימוי שקשור לפעילות מערכת העיכול, וכי ייתכן שמישהו ביקש להעביר לחבר הכנסת הנכבד רמז כלשהו. נראה לי שעדיף להסתפק בכך ששעועית היא איום ושכבל לוחם אמיץ.
האיום הביזארי על איתן כבל מוליך אותנו אל הכרך הראשון של כתבי ר' אלתר דרויאנוב זצ"ל, שם מופיע סיפור ידוע מחיי העם היהודי: קבצן מחזר על הפתחים הגיע לכפר. נכנס לפונדק של יהודים וביקש משהו לאכול, אך נענה על ידי הפונדקאית כי אין לה מה להציע לו. נתמלא הקבצן רוגזה והתחיל פוסע פסיעות גסות מכותל לכותל ומדבר בזעם בינו לבין עצמו: הואיל וכך, הרי אני מוכרח לעשות מה שהיה אבא עושה. ראתה הפונדקית את זעמו של הקבצן ונפל פחדו עליה. מייד פייסה אותו והגישה לו סעודה יפה.
לאחר שאכל ונח רוגזו, אמרה לו: "גלה לי, מה היה אביך עושה?"
ענה לה הקבצן: "אבא, עליו השלום, אף הוא היה קבצן מחזר על הפתחים, ויום שלא נמצא לו דבר לאכול - היה הולך לישון רעב".
לוחם אמיץ. ח"כ איתן כבל // צילום: אורן בן חקון
דרושה חקירה. ואם כבר איומים, הנה מחדל ענק: במשך כמה ימים התראיינו פוליטיקאים והאשימו את נתניהו באחריות להצתת מכוניתו של איש הרוח מני נפתלי. הימים עוברים ועדיין המשטרה לא פשטה על בית ראש הממשלה כדי למצוא את פח הנפט. כיוון שכתבי דרויאנוב כבר פתוחים, הנה עוד סיפור שישפוך אור על העניין: שניים הלכו ביער ופתאום קפצו עליהם גזלנים: "ממון או דמים!". כשלא הועילו התחנונים ושניהם הוצרכו להריק ארנקיהם, אמר אחד לשני: "וולוול, נזכרתי שיש לך מאה רובל בידי. הרי הם לפניך".
מי הבוס? בלי ששמנו לב, היועצים המשפטיים נהפכו לבוסים של מי שבחרנו, ואילו הנבחרים נהפכו למזכירים, אפילו פחות מיועצים, של הבוסים האמיתיים, כאמור היועצים המשפטיים. וכאשר שרת המשפטים מנסה להחזיר את הדמוקרטיה, להשיב את הכוח לנבחרי הציבור, בעלי ההבעה המיוסרת, מחזיקי תיק המוסר, זועקים שהגיע "קץ הדמוקרטיה", על פי חישובי בפעם ה־4,791.
ג'ורג' אורוול קרא לזה "ניוספיק". לפי השפה החדשה - דמוקרטיה זה כאשר מי שלא עמדו לבחירת הציבור מכתיבים למי שאנחנו בחרנו מהי המדיניות ה"נכונה". ב"ניוספיק" של דיקטטורת היועצים המשפטיים - לדיקטטורה קוראים דמוקרטיה, ולביצוע המדיניות שבה בחר הציבור קוראים "קץ הדמוקרטיה".
זה הרגע להיזכר שמדובר במסורת יהודית עתיקה: כאשר אדם חולה, מחליפים את שמו, או מוסיפים לו שם. והנה, מתוך הכרך השלישי של כתבי דרויאנוב, סיפור מתקופת מלחמת העולם הראשונה אשר מתאים באופן כללי לדיקטטורה שמעמידה פנים כאילו היא דמוקרטיה: שאלה נשאלה בבית המדרש: מה ראה איוון (רוסיה) לשנות שמה של פטרבורג ולקרוא לה פטרוגראד (שעמדה בפני כיבוש)? היה שם אחד שהשיב: "מקובלנו, שינוי השם סגולה בדוקה לחולה שיש בו סכנה".
