באיראן יש הפגנות נגד הממשלה בעקבות המצב הכלכלי, שלא היה טוב לפני יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין, והולך ומידרדר מאז הודעת הנשיא טראמפ. זה נכון, אבל זה רחוק מאוד מאיום של ממש על המשטר, שכבר ראה ימים קשים מאלה והפגנות גדולות הרבה יותר. הכותרות נוטות להגזמה, בבחינת תקוות ההופכות לפרשנות.
העפיפונים מעזה שורפים את השדות שמסביב לרצועה, החקלאים - עיניהם כלות, ולצה"ל אין דרך טובה לעצור את הפיגוע המתמשך. יש הטוענים שמצב זה משמעותו אובדן הריבונות, וכי הוא מסמן את התפוגגות ההרתעה של ישראל.
האמת היא שנכון שזה לא נעים, אבל אולי נכון למדוד את הריבונות על פי אותו יום שישי, עת לא הצליח שום עזתי לחצות את הגבול, נהרגו 60 פלשתינים במהלך ניסיונות החדירה לישראל ונפצעו כ־2,000? אולי נכון להעריך את ההרתעה על בסיס חוסר התגובה של חמאס ליום השישי ההוא, שבו נשברה יומרתו להביא לצעדת מיליונים לישראל?
כדאי לזכור, ישראל התמודדה עם איומים משמעותיים הרבה יותר מאשר העפיפונים. הערכה בקור רוח של ההבערות הללו תוביל למסקנה שהצלחתן קטנה, זה לא איום משמעותי על מדינת ישראל, אין הוא גורם לאבידות (אם כי אין לכך ערבות מלאה) ונזקיו הכלכליים קטנים.
התוצאה קשה לעין, ולא נעים שהצד השני מצליח לתעתע בנו בנשק כה פרימיטיבי, אך מן הצד הנגדי ראוי להבין שזה מה שנשאר להם, לאויבינו. לשרוף כמה אלפי דונמים זה מעט מאוד ביחס לציפיות שלהם.
לכן נכון להתמקד באיומים גדולים יותר, בעיקר בצפון, ולהבין שלו היתה נשמעת דעתם של מי שרואים את הדברים בפרופורציה מוגזמת - היינו היום בעימות אלים בעזה. עימות שהיה שולח את ישראל למקלטים, מפריע לריכוז המאמץ בצפון ופוגע במאמצים דיפלומטיים שלהם שותפה מדינת ישראל. ההישגים כתמורה לכך היו כנראה מוגבלים ביותר.
אין ברצועת עזה פתרון של "זבנג וגמרנו". בעזרת שימוש בכוח רב ותשלום כבד בשל כך בזירה הבינלאומית אפשר להביא לדחיית המבצע הבא, אבל לא למנוע אותו, ככל הנראה.
אין היגיון בכיבוש עזה. מהומות בגבול הרצועה // צילום: זיו קורן
אין אפשרות על ידי שימוש בכוח לחסל את שלטון חמאס, אלא אם כן יכבוש צה"ל את הרצועה ויעבור מבית לבית, וממנהרה אחת לשנייה, כדי לפגוע ברוב לוחמי חמאס שייטמעו באוכלוסייה או ייכנסו למערכת התת־קרקעית שנבנתה מתחת לרצועה.
צה"ל יכול לעשות זאת, ואחרי מאמץ ארוך ומתיש רוב חברי הארגון יהיו עצורים או הרוגים, אבל אז תישאל השאלה שכדאי לשאול היום: מה הלאה? מי יהיה אחראי לתחזק את המרחב בתום הלחימה?
הרשות הפלשתינית לא תהיה מוכנה לשבת בעזה בזכות הניצחון של צה"ל, מצרים תסגור את המעברים שהיו פתוחים, ועל ישראל יהיה מוטל העול ככוח הכובש על פי החוק הבינלאומי. ישראל תוכל לסגת בתום תקופת מה כדי שלא להיכנס בעול מחויבות זאת, אבל מי ייכנס לוואקום שייווצר?
אולי דאעש שיש לו נציגות חזקה בסיני, ואולי יהיה זה ארגון טרור אחר עם תמיכה איראנית; או שחמאס יחזור - ויטען שגירש את צה"ל, ואט־אט יבנה את כוחו על חשבון רווחתם העלובה של התושבים. כל האלטרנטיבות הללו מבהירות היטב מדוע אין היגיון בכיבוש הרצועה - לא כי צה"ל לא יכול, אלא משום שבתום הכיבוש החיים לא מסתיימים.
מנגד, אסור לשגות באשליות, לא מזח ולא אי מלאכותי יביאו לנסיגת חמאס מעמדתו לשמר ולשפר את יכולת הלחימה שלו. חמאס יהיה מוכן אולי להודנה, קרי להפסקת אש שבמהלכה יעשה הכל כדי להתחזק צבאית, בעוד ישראל תהיה מנועה מלפעול נגדו. זה יהיה הישג חשוב בשבילו וייתן שקט לתושבי עוטף עזה בטווח השנים הקרובות. את המחיר תשלם מדינת ישראל כולה בתום ההודנה, ועל כן יש להימנע מהודנה שכזאת. שני האירועים הללו, באיראן ובעזה, מלמדים שהחיים מורכבים יותר מהתמונה המצטיירת מהכותרות הפשטניות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו