בדו"ח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדו"חות הקודמים. עוד לפני שמונה שנים אמר יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם".
חמור, שממשלת ישראל מאפשרת לתנאים הקשים האלה לשרור במערך האשפוז הפסיכיאטרי. הפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים המועדים לפורענות נתון על פי חוק בידי משרד הבריאות עצמו, וחייב לצאת לגוף חיצוני, כגון נציבות השוויון במשרד המשפטים.
במקום מדיניות טיפול רכה וחומלת, שוררת בשטח זה מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית, ולא נדיר שאנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים פוגעים בדרך זו או אחרת באלה הנתונים תחת חסותם. ארגון "בזכות" הדגים זאת היטב בדו"ח הקשירות מ-2016.
המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים. שאר אנשי המקצועות הטיפוליים הופכים למשתפי פעולה בשתיקה. המוסדות הפסיכיאטרים מנוהלים באי-שקיפות, והמאושפזים מוּצָאים מתחומו של החוק. מקומם שאף לא אחד מחברי הכנסת לא העביר מעולם חוק התובע את ההכרחי: פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות. גוף כזה הוא חיוני בעיקר לאור העובדה שהדרגים הבכירים במוסדות אלה נוטים לעצום עיניים, ולעתים אף לטייח פגיעות במאושפזים.
התפישה במחלקות היא סקטוריאלית - רופאים לחוד וצוות סיעודי לחוד. רבב לא נדבק בדרג הניהולי בעקבות הצטברות תלונות על אלימות מצד הצוות הסיעודי. גם הגופים הרשמיים אינם נאבקים די לשינוי המצב, ולעתים אף מגבים התנהלות לא תקינה.
הבעיה טמונה בתרבות טיפול מוסדית נחשלת, שבאה לביטוי גם ברמת הכשרה ירודה של כוח אדם בלתי מתאים. זו אחת התוצאות של תקציב הרעב לשירותי בריאות הנפש: מתוך סך ההוצאה הלאומית לבריאות, עמדה ההקצאה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%. האם המדיניות האגרסיבית, שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים? נקודת האור יחידה באשפוז הקשה והמרתיע היא שהפחד מפניו מעודד לעתים תהליך שיקום בכל מחיר.
דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא
לו פעלה הפסיכיאטריה כנדרש הייתה נלחמת בסטיגמה הקשה כלפי מתמודדי הנפש במקום להזין את הפחד מ"חולי הנפש המסוכנים". הסטיגמה אחראית להסתרה, לבושה, לאי פנייה לקבלת עזרה, והפחתת הסטיגמה הייתה מגדילה את נפח הטיפול, כולל הטיפולים הפרטיים. לאחרונה קמו חלופות אשפוז, הנקראות "בתים מאזנים". החידוש הזה מאיים על מבני הכוח והמשכורות הגבוהות של מנהלי המוסדות - מנהל בי"ח פסיכיאטרי משתכר בין 70 ל-80 אלף שקלים בחודש.
הבעיות בשטח לוחצות מאוד: תקצוב חסר של המערכת; צפיפות במחלקות האשפוז; מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה; היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי; היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר; היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך; חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל; אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז; וכאמור: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני.
לאחר שנים ארוכות של קיפוח והזנחה ממשלת ישראל חייבת לתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש. יש להקצות משאבים להקמת חלופות אשפוז ומעונות יום, שיחסכו חלק ניכר מהאשפוזים. גם שינוי תפיסתי ביחס למתמודדי הנפש, הסובלים מדעות קדומות בעידוד התקשורת, נחוץ כאוויר לנשימה. אדם אחד מכל ארבעה יחווה משבר נפשי כלשהו במהלך חייו, ומסביבו קרוביו. העניין הזה נוגע לכולנו.
הכותבים הם מתמודדי נפש הפועלים למען זכויות מתמודדי נפש
