הם עדיין מסתובבים בינינו, חרושי קמטים, שעונים על מקלם ומהלכים לאיטם. חלקם ספונים בבתיהם, אבל רבים מהם עדיין זוכרים את מה שרבים מדי בתוכנו נוטים לשכוח: דור לוחמי תש"ח הוא שהניח את היסודות ל"בית השלישי". הקשישים הללו היו פעם לוחמים עזי נפש, שהגשימו חלום דורות וכוננו מחדש, "אחרי אלפיים שנות", את הריבונות היהודית בארץ ישראל; מה שהיום הפך עבורנו למובן מאליו; שנולדנו לתוכו, שכאילו היה כאן תמיד. ואנו - קצת שכחנו אותם!
כבר בטקס הדלקת המשואות בשנה שעברה, ביום העצמאות ה־69 למדינת ישראל, נתנו אחרוני השורדים מביניהם ביטוי לעלבונם על השכחה - לא שלהם, אלא שלנו - כשהתברר שאיש מהם לא נבחר להדליק משואה. טקס ההדלקה עמד אז בסימן 50 שנה לאיחוד ירושלים. אך הם, שהניחו את התשתית והיסודות לשחרור ירושלים במלחמת העצמאות, הודרו למעשה ממנו.
בצדק רב הם טענו שללא ירושלים המערבית, שנכבשה על ידיהם בקרבות עקובים מדם ובמחיר כבד, לא היתה גם ירושלים המאוחדת; שללא קורבנם, לא היה מה לאחד. אחדים נעלבו כמעט אישית.
יהודה שמיר עלה לירושלים מחולון בינואר 1948 עם עוד 250 לוחמים, שלושה ימים לאחר נפילת הל"ה, השתתף בקרב הקשה בסן סימון, לחם בימין משה, ליווה שיירות לתל אביב, היה בין מניפי הדגל הישראלי על בניין ג'נרלי, ובגיל 22 פרץ עם החבלנים של גדוד מוריה למתחם מנזר נוטרדאם. שמיר "התנצל" כבר לפני שנה: "סליחה שנשארתי בחיים. שכחו אותנו". הוא אינו לבד.
רבים מלוחמי ירושלים, הנגב, הגליל וצפת כבשו עלבונם ושתקו. בשבוע שעבר, ביוזמת אלוף פיקוד הצפון יואל סטריק, התקיימה עצרת הוקרה לחטיבות תש"ח, וברחבי הארץ נערכו סיורים בעקבות קרבות החטיבות השונות. היוזמה היתה ברוכה, אלא שרבים מלוחמי הדור ההוא שמעו עליה רק בדיעבד. זה היה מאוחר מדי ומעט מדי.
אין להסתפק בהצדעה המאוחרת והיפה הזאת. מדינת ישראל תיטיב לעשות אם תיזום שורת אירועי הצדעה ממלכתיים לדור ההוא שהולך וכלה, ושבעוד שנים אחדות כבר לא יהיה איתנו. "והגדת לבנך" אינו ציווי השמור רק לסיפור יציאת מצרים, וכך גם "והדרת פני זקן" אינו עניין השמור רק למקומות הישיבה באוטובוס.
לפני שנים רבות, בעניין מעט דומה, כתב הרב אברהם יצחק קוק דברים שלא נס ליחם; למרות סגנונם הקשה, שווה להתאמץ ולעיין בהם. הרב קוק העיר על "חולשת המחשבה שתשים את מרכזה רק בצעירים...ושזקנים לא יוכלו לקחת בה חלק אמיץ, כי אם ברצון עשוי ובלב מיואש". הוא ציין שכך היא "המידה היוונית, להביט על הזקנים במבט בוז, כדברי אריסטו ברטוריקה. ומה לקויה היא מחשבה ציבורית, שאינה יכולה להתפשט יפה על כל חלקיה. ונאמר 'כי מלך ה' בהר ציון ובירושלם, ונגד זקניו כבוד'".
העולם אולי שייך לצעירים, אבל אנו נוצקנו כאן בתבנית נוף מולדתנו, הורינו וזקנינו; לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הלאומית והקיומית. הדור ההוא, שנשכח מעט, הניח את היסודות למדינת ישראל, וכל דור הוסיף קומה ונדבך משלו. ללא היסודות - לא היה קם הבניין.
יום העצמאות ה־71 עדיין רחוק, אבל ראשית העשור השמיני למדינה זאת הזדמנות נאותה לפרסם כמעט בפעם האחרונה את סיפורי הלוחמים מתש"ח ולהכיר להם תודה בעודם עימנו. הצבתם במרכז חגיגות ה־71 תכבד לא רק אותם, אלא גם אותנו, כחברה. יש מספיק דרכים לעשות זאת, בין שבאמצעות שילוב משמעותי שלהם בטקס הדלקת המשואות, או באמצעות העצמתם במעמדים אחרים במהלך יום העצמאות. ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרות מירי רגב וגילה גמליאל בוודאי ימצאו את הדרך לכך.נדב שרר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו