אני יכול לשער שאילו היתה גולדה מאיר עדיין עימנו, ואילו היתה צופה בפסגת טראמפ־קים, היא היתה אומרת בקולה רווי העישון כי מגיע לשניהם פרס אוסקר ולא פרס נובל לשלום. כשאמרה זאת על ראש הממשלה דאז מנחם בגין, לנוכח התקדמות השיחות בינו לבין נשיא מצרים אנואר סאדאת, היו שמחאו לה כפיים.
בגין היה איש של מחוות. את הוויתורים שעשה למצרים לא תכנן. כש"סיכם" עם ראש האופוזיציה דאז, שמעון פרס, 11 נקודות שעליהן לא יתפשר במהלך פסגת קמפ דיוויד בספטמבר 1978, הוא לא רימה אותו אבל נסוג מכולן. הפסגות ריגשו אותו, השינוי שחל בדעת הקהל העולמית ביחס אליו - מטרוריסט מבוקש בבריטניה לסמל השלום - שימח אותו מאוד, התמיכה הציבורית הרחבה העניקה לו זחיחות דעת, והעיתונות, המפרגנת פתאום, העניקה לו תחושת ניצחון. המחוות כלפי קרטר וסאדאת במהלך הפסגה היו, אולי, מופרזות, אך נבעו מהתרגשות אמיתית של מי שמשנה את ההיסטוריה ומודע לכך בזמן אמת. הרצון לשנות את ההיסטוריה היה גדול, בעיניו, מן הרצון לדבוק בעמדותיו הקודמות. לא את פרס האוסקר היה עליו לקבל, אלא את פרס נובל, שבו זכה.
הנשיא דונלד טראמפ, עם כל ההבדלים, הוא איש של מחוות, ריגושים, רגעים רבים של זחיחות דעת ורצון להוכיח כי הוא מסוגל לשנות את מהלך ההיסטוריה. אנשים כמותו, משהם מגיעים לעמדת שלטון, מוכנים, לעיתים בצדק ולעיתים שלא בצדק, לשלם מחירים שלא חלמו עליהם בעבר כדי להשיג את מטרותיהם. הרגעים הללו, שבהם תשומת ליבו של העולם נתונה להם, לכל מעשה שלהם, לכל דבר היוצא מפיהם, לכל תנוחת גוף שלהם, הם הרגעים החשובים להם. אם בטווח הארוך מתברר כי עשו את הדבר הנכון, יזכו במורשת חיובית, ולהפך. בלי אנשים כאלה היתה ההיסטוריה משעממת, והיתה מתקדמת בקצב של ימי הביניים.
הם אינם זקוקים לשנות כהונה ארוכות. בין כה וכה, כל אחד מהם ייזכר בהיסטוריה בזכות מהלך מהפכני אחד שעשה, גם אם הוא עצמו יהיה משוכנע שעשה עוד מאות מעשים חשובים למען ארצו. קחו, למשל, את פייר מנדס פראנס שכיהן כראש ממשלת צרפת (היהודי השלישי בתפקיד זה) ב־1954 ובראשית 1955. כהונתו ארכה רק 35 שבועות ו־6 ימים, אבל בתקופה הקצרה הזו הצליח לסיים לחלוטין את מעורבותה של צרפת במלחמת וייטנאם, ועל כך ייזכר לעולם.
על מי שעומד בראש ממשל דמוקרטי חלות מגבלות ואין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ולא פעם הוא מתלונן על "חוסר משילות". אבל הוא זוכה, בדרך כלל, לעוצמה מלכותית־כמעט בתקופה שבין בחירות לבחירות. אפילו בממשל פרלמנטרי אין מדובר רק ב"פרימוס אינטר פארס" (ראשון בין שווים), אלא בראש ממשלה שהפער בין עוצמתו לעוצמת השרים האחרים הוא עצום. אבל בממשל נשיאותי, כמו זה שבארה"ב, העוצמה רחבה עוד יותר, וכך יכול היה הנשיא ברק אובאמה לקשור קשרים עם קובה לאחר עשרות שנים של חרם ונתק, וכך יכול היה טראמפ לקום ולנסוע למפגש עם מנהיג צפון קוריאה, לנוכח פיותיהם הפעורים של מומחים למיניהם, דיפלומטים מנוסים ואנשי תקשורת מיושבים בדעתם, שסברו כי זהו מהלך פזיז, שבו ארה"ב מעניקה לגיטימציה ומקבלת מעט מדי בתמורה.
הפסקת התמרונים המשותפים עם דרום קוריאה אינה מחיר גבוה מול הסיכוי לבלום את הצפון. בביקורי, לפני חודשים אחדים בדרום, שמעתי דווקא חשש שטראמפ ירצה להחריף את העימות עם הצפון, וכי הדרום ישלם את המחיר על כך. היום דרום קוריאה נושמת לרווחה.
מפגש אחד, טוב ככל שיהיה, עדיין לא מעניק לטראמפ את תהילת העולם, אבל אם יתברר שגרם בכך להקטנת הסיכוי למלחמה בזירה הבינלאומית, לא יהיה אפשר ללעוג למעשיו ולטעון כי הוא ראוי לפרס אוסקר. הוא יהיה מועמד לפרס נובל לשלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו