חלומות בחול

התרבות בישראל כותבת את הפריפריה שוב ושוב כמדומיינת • על הפריפריה לכתוב עצמה בשפה חדשה - כי כל מהפכה צריכה שפה • כנס דימונה לתרבות ולפריפריה החל לסלול את הדרך לשם

"כל מהפכה צריכה שפה", אמר פרופ' סמי שלום שטרית כבר בתחילת כנס דימונה לתרבות ולפריפריה. באותו רגע אני מבין כמה חשוב שכנס על הפריפריה יתרחש בלב הפריפריה. זר למקום לא יבין זאת - אך כאן, בלב הספרייה העירונית של דימונה, היכן ש"הזיכרון חזק יותר מן השמש" כהגדרתו של המשורר המקומי משה אוחיון, פרופ' שטרית ממשיג במשפט אחד את רחשי הלב והתודעה המעורפלת של מקום שלא נתפס כמקום, של מרחב המחפש את גבולות השפה לבטא את עצמו, של מהפכה המחפשת את השפה לבטא את עוצמת השינוי המתחוללת כאן. 

הפריפריה משתנה בתנועות רוחב דקות ואיטיות. מרחוק, התנועה הזו עשויה להיראות כעמידה במקום. כנס דימונה לתרבות ולפריפריה שהתחולל השבוע (והיה לי חלק בהפקתו) נועד להצמיד את האוזן הסקרנית אל דופק השינוי, להבחין בתנועה העדינה מן הגרגרים בשעון החול, לבדוק מהם הצורך, הגבולות והמגבלות של אותם מושגים חמקמקים כתרבות, כפריפריה. 

לפני כמה שנים העברתי סיור ברחבי באר שבע לאנשי מכון המחקר "דעת המקום". המכון הוקם במגדל השן האקדמי, כמיזם המאגד חוקרים מקשת רחבה של תחומי התמחות ועניין ומתייחס להיבטיה השונים של התרבות ואפיקי היצירה היהודית לאורך ההיסטוריה, עד ימינו. כשגיליתי שחוקרי המכון עוסקים, כהגדרתם, ב"גיאוגרפיה תרבותית" כאמצעי ל"מיפוי" מסורות יצירה שונות בזירות התרחשותן, תוך בחינת האופן שבו היכו שורש במקום זה או אחר, ולחלופין כיצד נעקרו משורשיהן, הועברו לסביבה אחרת ושינו פניהן, היה לי ברור שהם עוסקים בעצם בפריפריה ושראוי שיעשו כנס במקום שאותו הם חוקרים. כך, בשיתוף מכון אליישר לחקר יהדות ספרד והמזרח ועיריית דימונה, נוצר כנס דימונה לתרבות ולפריפריה. 

אמנים, חוקרים, מנהלי מוסדות תרבות וקובעי מדיניות התרבות בישראל התכנסו יחד ליומיים של דיונים בכל האספקטים הנוגעים לשאלה המהותית - מה בין תרבות ופריפריה? האם יש משהו המייחד את הפריפריה מבחינה תרבותית? האם בכלל מתקיימת תרבות פריפריאלית? 

לא כל כנס שכזה מייצר תשובות, אך כפי שראיתי מהלהט שבו דיברו אנשי הפריפריה שנכחו בכנס, זו אינה שאלה אקדמית תיאורטית - זהו צורך חיים. כאן, תרבות היא צורך יומיומי. צורך להגדיר את מרכיב הזהות החסרה, צורך לראות את חייך כחלק מרצף הסיפור הישראלי הגדול, לא "בטובות" או בחסד ההגמון, אלא כחלק אינטגרלי שייך ונוכח בתוך עמו, בתוכו.

"תקרא לי אם יהיו מכות", ספק התלוצץ איש תקשורת שהצעתי לו לבוא ולסקר את הכנס. היה לי ברור למה הוא מתכוון. הפריפריה שווה התייחסות אם היא מיישרת קו לסטריאוטיפים שלה. אם מדברים על צמיחה ושינוי, זה נתפס כחלומות בחול, או גרוע מכך חלומות של מי שעדיין תקוע בארגז החול בגן הילדים. 

אך גם הפריפריה נכשלת כשהדברים מגיעים לאמונה עצמית במקוריותה. "תקרא לי אם יבואו תותחים מתל אביב", אמר לי איש תקשורת דרומי כשהצעתי לו לסקר את הכנס. חוסר האמון העצמי הזה כואב לי לא פחות מהמבט החיצוני והסטריאוטיפי על הפריפריה. 

משנות השמונים ואילך כתבה הסופרת שולמית לפיד על עלילותיה המקומוניות של העיתונאית ליזי בדיחי, ומיקמה אותן בבאר שבע. בראיון לרינו צרור בתוכנית "חוצה ישראל" בטלוויזיה החינוכית הודתה לפיד שהיא לא נוסעת לבאר שבע כדי לעשות תחקיר על המקום ועל דמויותיו. "אני סומכת על הדמיון שלי", קבעה מי שרגע לפני כן סיפרה בהיסח הדעת כי השקיעה עשר שנים במחקר על "חוות העלמות". 

תהיתם מהי "חוות העלמות"? ובכן, זו היתה חווה חקלאית שפעלה על שפת הכנרת בין 1911 ל־1916 והוקמה על ידי החלוצה חנה מייזל. בחווה הוכשרו עלמות צעירות שהגיעו לארץ ישראל מהגולה החלושה לעבודה חקלאית, מתוך תקווה שהכשרה זו תאפשר לאותן עלמות חן סלוניות לעזור לבעליהן בבוא יומן ולהיות נשות איכרים. למזלה של החווה ההיא, אחת מאותן העלמות שחלפו בה היתה לא אחרת מאשר רחל בלובשטיין, שאתם מכירים אותה כרחל המשוררת. עבור לפיד, חווה שהתקיימה במשך ארבע שנים וחלפו בה 14 עלמות אלמוניות ומשוררת אחת לעתיד, שווה השקעה של עשר שנות תחקיר. אך כשזה נוגע לכתיבה של שישה ספרים על עיר בלי אם ואב בישראל, בת 200 אלף תושבים, שקיימת יותר מ־100 שנה - ניתן להשתמש בדמיון כדי לכתוב אותה. וזו בדיוק הבעיה העיקרית של התרבות בישראל, הכותבת את הפריפריה שוב ושוב כמדומיינת.

הפריפריה צריכה לכתוב את עצמה כפי שהיא, אבל בשביל זה היא צריכה לדעת מי היא. במילים אחרות - היא צריכה גם ליצור תרבות, לא רק לצרוך תרבות. 

כשפגשנו את נערי ה"פארקור", שהפכו את הדרך לעוף בין הגגות - בסכנת נפשות ממשית - לצורת ריקוד אמנותית מלאת וירטואוזיות פיזית וגאווה, בתוך דבריו של הקולנוען הבדואי יוסוף אבו מדיעם, בשירתו של משה אוחיון, במוזיקה של יגל הרוש, בציוריה של דניאלה מלר, אצל כולם מתבהרת החשיבות הגדולה של לספר את סיפור המקום בידי בני המקום. 

זה לא קל או מובן מאליו, כי לפריפריה אין משקעי תרבות של שפה מוקדמת המתארת אותה כפי שהיא. אך כפי שהיטיבה להבחין פרופ' חביבה פדיה, "הפריפריה פירקה פחות את המבנה הקהילתי. השמורה הקהילתית מהווה גם שמורת זיכרון". הפריפריה מגששת אל העתיד הישראלי מתוך אותה שמורת זיכרון ואיתה היא צריכה ליצור שפה חדשה, שכן כפי שכבר הבנתם - כל מהפכה צריכה שפה.

"שעון החול 
אוחז ברגבי הזמן
ואת מלבלבת, פורחת
אי שם במדבר הפתוח".

כך כתב המשורר ערן טורג'מן על עירו דימונה. מחוץ לספרייה הממוזגת להפליא של דימונה, מתנגנת סימפוניית מערבלי בטון של עיר צומחת ומתרחבת אל עבר גבולותיה. היוצרת משכית הודסמן מספרת על בישול תבשיל ירקות שורש כעל חוויה אמנותית, המייצגת את השורש האישי של האדם. הקדרה הרוחשת, מלאת השורשים המתבשלים לאיטם בחום השמש, היא דימוי נהדר לחוויית הפריפריה. 

מעל פארק האגם (על שם שמעון פרס) נבנית שכונת הגבעות היוקרתית של דימונה, עם בריכות צמודות בית המשקפות מעמד כלכלי נינוח וחיי פריפריה אחרים ממה שמקובל לחשוב. לאורך הכנס נכנסו ויצאו אנשי העיר אל הכנס, ואנשי הכנס יצאו אל העיר, גוון אינטראקציות וזיקות נוצר בין בני האדם. חלקם הציץ, נפגע ונשאר, חלקם חייכו חיוך נבוך והלכו לשולחן הכיבוד, אבל חשוב מכל המילים החכמות שנאמרו - אני מקווה שבסופו של דבר הכנס, מעצם היותו וקיומו כמרחב מפגש בין האפשרי לראוי, יוצר את הראוי מן האפשרי.

משפטים שאנשים אומרים

דרך בגין, תל אביב
א: תודה על הניידים, תודה על הסמארטפונים, תודה על הווייפיי, על אוזניית הבלוטות', על הכל, אלוהים, אני אסירת תודה. זה שאני יכולה לדבר איתך ולבכות לך ככה, באמצע הרחוב ובכל מקום, בקול מבלי שיאשפזו אותי, אין על ההיי־טק שלך, תודה, אלוהים יקר שלי.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו