טעות גדולה: הורדת הפטריוטים

נתעלם לרגע מנתוני מדרוג ("רייטינג"), שמהימנותם ממילא חשודה - ערוץ 20 הוא סיפור הצלחה. זה כבר לא משנה מתי ואיך יעמיד תחרות משמעותית לערוצי החדשות המרכזיים, או יגדיל את פרוסתו בעוגת אחוזי הצפייה. הדבר החשוב הוא שעלה על אדמות המדינה של המרחב הציבורי בישראל מאחז חדש, ובעידן הנוכחי של "חומה ומגדל" תקשורתי, שוב לא ניתן יהיה למחות את רישומו ההיסטורי. 

זה גם לא משנה אם ערוץ 20 לא מנפיק עדיין סקופים והדלפות בקצב של תאגידי החדשות הוותיקים (אף שסדרת החשיפות המבריקה של לירן לוי, על ההטרדות המיניות באגפים הביטחוניים בשב"ס, מסמנת שינוי מגמה). מה שהפליאו להבין בערוץ 20 הוא שבעידן של טוויטר והתראות ("פּוּשִים") מאתרי אקטואליה, "ראשוניוּת" בהבאת ידיעות היא רק חלק מזרם המידע, ולא בהכרח החשוב ביותר. החלק שהוזנח יחסית בתקשורת המשודרת הוא מה שבא שאחרי פרוץ הידיעה: השיח הפרשני. 

במישור הזה, נדמה לי, אין לערוץ 20 תחרות. דיוני הפרשנים במשדרי שישי־שבת של הערוצים הגדולים כבר "תקועים בחליפת חייהם": הם התמסדו ואיבדו מגמישותם, שממילא מוגבלת לסיכום השבוע. ובזמן שאחרים הגישו אותם לצופים כמעין מוסף שבת טלוויזיוני, בערוץ 20 הפכו אותם למנה קבועה. מה שבכל מקום אחר מסופק לנו במינונים קמצניים ובכפוף למשטר "תרבות דיון" קפדני - בערוץ 20 מעתירים עלינו בנדיבות ובעניבה פתוחה, בתיאום מופלא עם שיחת הרחוב והסערה התורנית. 

אני לא מבין גדול בהרכבת תפריט זמן שיא ("פריים טיים") טלוויזיוני, אבל הורדתה הצפויה של "הפטריוטים" מלוח השידורים של ערוץ 20 היא טעות גדולה ובשורה מעציבה; זו ספינת הדגל של סוגת הוויכוח והפולמוס, ולא לחינם היא התוכנית המזוהה ביותר עם הערוץ הצעיר. איפה עוד בטלוויזיה הישראלית נפגשים על בסיס קבוע ויומיומי מובילי דעה חריפים ואידיאולוגים צרופים כדי להחליף עמדות ולהעמיד טיעונים במבחן הדיון? יונים וניצים, חילונים ודתיים, מרכז ופריפריה; אצל אראל סג"ל תמיד מלא - פועלי ציון שמאל עם פועלי ציון ימין. 

לערוץ 20 יש אמנם זהות פוליטית מובהקת, אבל מתקבל הרושם שדווקא הוא, הימני והשמרן, שומר ערב־ערב שולחן קבוע ליריב אופנהיימר, הני זובידה, דנה ספקטור ודרור פויר, לצד עירית לינור, גלית דיסטל אטבריאן ושמעון ריקלין - וזו רשימה חלקית, יסלחו לי היתר. 

אלה הממזרים חסרי הכבוד של התקשורת המשודרת, וסגנונם המתריס משיב לקדמת הבמה את הלהט היצרי של הפולמוס הפוליטי הישראלי. בעולם של גטאות פוליטיים וגדרות אידיאולוגיות, "הפטריוטים" מתחייבים על מסגרת דיון משותפת: לא סתם "ייצוג" לדעות, אלא אינטראקציה ורב־שיח מתמידים ומתמשכים ביניהן. 

מבקריה נשואי הפנים של "הפטריוטים" מעקמים אפם לנוכח אופייה המתריס והלוחמני, ומטיפים בידענות צדקנית לאידיאל דמוקרטי של דיון מנומס ומושכל. אבל כמו שהפילוסוף הפוליטי הצרפתי פייר־אנדרה טאגייף מזכיר, הקונפליקט הפועם והפולמוס החריף מזרימים דם בעורקיה של הדמוקרטיה. "הפטריוטים" היא אינפוזיה נדירה לא רק לוורידיהם של שידורי האקטואליה שלנו, אלא בריזה מרעננת לתרבות הדמוקרטית של ישראל; היא מחזירה את התשוקה לוויכוח פומבי. חסרונה יורגש; אל תמהרו לוותר עליה. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו