פגישת טראמפ עם קים היא כמובן רק צעד ראשון בדרך לפירוק מלא של צפון קוריאה מיכולותיה הגרעיניות. הצלחת התהליך תלויה בתוצאותיו, אבל כל המפקפקים בכישוריו של טראמפ נשמעים כעת יותר זהירים. נראה שהמדיניות - המשלבת נחישות ועוצמה, נכונות להפעלת כוח ואמונה ביכולתה של ארה"ב להשיג את יעדיה מתוקף מעמדה כמעצמת העל היחידה - זוכה להישגים.
מנהיגים ומומחים בעיני עצמם לאסטרטגיה וליחסים בינלאומיים, שהמדיניות הפייסנית חסרת הביטחון העצמי שיישמו הובילה למחדלים ולכישלונות, ממשיכים להציג עמדה ביקורתית כלפי מדיניות טראמפ. עם זאת, מתגנבת למוחם האפשרות שהם טעו לאורך כל הדרך. הם עומדים על סף משבר קוגניטיבי, שמצד אחד הם חרדים ממשמעויותיו עבורם, ומנגד הם חפצים לראות בהתממשותו.
אין ספק שטראמפ לא יסתפק מול קים בהסדר דומה להסכם הגרעין עם איראן, שהותיר בידיה יכולת לייצר מאגר נשק גרעיני בלי אפשרות למנוע זאת. אם קים יתעקש לשמור בידיו יכולת כזו (ונראה שהוא כבר השלים עם הצורך לוותר עליה, ביודעו שאי אפשר לשלול ממנו את הידע הנדרש לייצור נשק גרעיני), תגביר ארה"ב את הלחץ. העיצומים הנוכחיים יישארו בתוקף, כל עוד קים לא יוכיח שאכן ויתר על יכולותיו הגרעיניות. מבחינת ישראל, הדבר החשוב הוא שהישג של טראמפ מול צפון קוריאה מצדיק את המהלכים האמריקניים מול איראן והפלשתינים.
האיראנים הם הראשונים לסבול מהמדיניות האמריקנית החדשה. יציאתו של קים משורת המקהלה המזמרת "מוות לאמריקה", מחלישה את יכולת העמידה של איראן מול הלחצים האמריקניים. סביר שהאמריקנים ידרשו מהצפון־קוריאנים לחדול משיתוף הפעולה עם איראן בתחומי הטילים והנשק הבלתי קונבנציונלי (על ישראל לוודא שדרישה זו ניצבת במקום גבוה ברשימת התנאים האמריקניים להסרת העיצומים). כל זאת כשהעיצומים האמריקניים, הצפויים לחזור לתוקף, גורמים כבר לחברות רבות, כולל אירופיות, לסגת מעסקאות עם איראן.
קריאותיהם הנואשות של מנהיגי איראן לקים, לא להאמין לטראמפ, רק ממחישות את חוסר האונים שלהם. טראמפ כבר הבהיר שבסופו של דבר הם ייאלצו לבלוע את כוס התרעלה ולשוב למו"מ. ההנהגה האירופית מתגלה כצפוי כמשענת קנה רצוץ עבור טהרן, משום שאין ביכולתה אף למנוע את היציאה החפוזה של חברות הענק האירופיות. גם רוסיה מציגה כתף פושרת, וסין לא תיחפז להתעמת עם ארה"ב עבור איראן.
על רקע זה, אי השקט בזירה הפנימית באיראן עלול לגבור, ועימו הביקורת על המדיניות הכושלת שהתבססה על האמונה שהחולשה המערבית תימשך ותגבר. אמונה זו הובילה להוצאות עתק בקידום השאיפות להתפשטות אזורית, בהיקף שאינו מתאים למשאבי איראן. במיוחד כשארה"ב וישראל מתגייסות, יחד עם מדינות ערב הסוניות הפרגמטיות, לבלימת החזון של הרפובליקה האסלאמית.
גם הפלשתינים עוקבים בדאגה אחר ההתפתחויות. הצלחת מדיניות העוצמה מול צפון קוריאה ואיראן מזכירה שגם הם יעד למדיניות זו. ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות, ההתקדמות בחקיקה האמריקנית והישראלית שתקזז כ־2 מיליארד שקלים מההכנסות הפלשתיניות (כ־12% מהתקציב הפלשתיני), כל עוד תמשיך הרש"פ לשלם משכורות למחבלים, ותמיכת וושינגטון במדיניות הפעלת הכוח הישראלית מול "מצעד השיבה" האלים בעזה - הן ביטויים של מדיניות זו.
הדו־קרב בין עריקאת ליועצי טראמפ מעל דפי "הארץ" משקף את התסכול הפלשתיני מכך שאין לצפות עוד מארה"ב לגלות סובלנות כלפי הנרטיב הפלשתיני, המצדיק מאבק בכל האמצעים נגד הציונות. כמו האיראנים, גם הפלשתינים עדיין מנסים להיאבק במציאות החדשה, אבל כשיתברר שחסרים 2 מיליארד שקלים בתקציב, הם עלולים להידרש לא רק להורדת מפלס השחיתות אלא גם לבחינה יותר רצינית של הנתיב שבו בחר קים - שינוי הנרטיב.
תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
