"הנ"ל הסכים לקבל כסף". כך לפעמים היה מדווח מפעיל בשירות ריגול ידוע לגבי סוכן שגויס לטובת כוחותינו. כלומר, כשמישהו הופעל מסיבות שאינן אגואיסטיות, אידיאולוגיות אולי, הדבר עורר אי נוחות והארגון הרגיש הרבה יותר בטוח לגבי מרגלים מגויסים כאשר שפת התגמול הכספי מדברת.
אפשר להניח שאצל גונן שגב לא היה צריך לשכנע אותו לקבל כסף, וייתכן גם שהופעל נגדו אמצעי סחיטה קשה. אבל מי ששומע את השם גונן שגב, גם אחרי כל המעללים שנחשפו לגביו, נזכר תמיד בגב הקואליציוני שהוא וחבריו האופורטוניסטים העניקו לראש הממשלה יצחק רבין בעקבות פרישת ש"ס מהקואליציה ב־1994. הסכם אוסלו ב' אושר בזכות המעבר של פורשי צומת הימנית אל הקואליציה; אחת העסקאות הפוליטיות המושחתות בתולדות המדינה.
עם חשיפת גונן שגב כחשוד בריגול לטובת איראן, צריך לחזור למושג שנקרא בגידה. שגב מצטרף לנבחרת של אודי אדיב, מרקוס קלינגברג וסוכנים סובייטים מהעבר, שבגידתם היתה פחות מזעזעת מהחשדות נגד שגב.
בישראל יש לנו נטייה לשני כיוונים. מצד אחד, לרוץ לארון מלחי ההרחה ולזעוק "געוואלד! זה לא יכול להיות! הרי הוא היה איתנו בגן טובה. הוא מדבר עברית צברית, היה ביחידה קרבית, עשה איתנו כיבוי צופי ואכל מאותו מסטינג".
קשה לישראלים להאמין שמישהו שנחשב "אחד משלנו" יבגוד ויפעל במודע לרעת המדינה, תוך סיכון החברה הישראלית. למרות העובדה שזה שיא האופנה היום. הדבר השני שמאפיין ישראלים הוא לעשות הבחנה ובידול בין סוכנים ובוגדים על רקע אידיאולוגי לבין אלה שמכרו את נשמתם לשטן בעבור בצע כסף. כביכול אין דין מרקוס קלינגברג ואודי אדיב כדין מרגל שעשה את מעשיו בעקבות הידרדרות מוסרית.
שגב חשוד בריגול לטובת מעצמה שנמצאת במלחמה עם ישראל. ברור שעונש מוות כבר לא על הפרק; אבל אם החשדות יוכחו, דרוש עונש מרתיע במידה המרבית.
לאחרונה נוצר הרושם שדליפת מידע סודי עמוק בצורה מולבנת דרך התקשורת היא עניין שבשגרה. נראה שמקרה גונן שגב מחזק את הניצים בתחום אבטחת המידע. היו דליפות חמורות סביב פרשת הרפז. חומרים שהם מעבר לסיווג של "סודי ביותר" הוחזקו בבתים פרטיים, ומה שחוקרי המשטרה יכלו למצוא גם סוכני שירותי הריגול העוינים לישראל יכלו למצוא. ברור שזו קטגוריה שונה לחלוטין. אבל ההישג של השב"כ פועל ברדיוס הרבה יותר רחב מהסיכול הנקודתי של מרגל שהיה פעם שר בכיר בממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו