באים אליהם בטענות שהם לא קוראים. אל הילדים שלנו, הנכדים שלנו וכל מי שבסביבה. אני מביטה בהם, חלקם קטנים, חלקם בני נעורים מתבגרים, וביניהם אפילו בוגרים. אין שיח. אין מבט. ואם כן, משפטים קצרים בני שתיים־שלוש מילים, או אפילו משפט בן מילה אחת (אם אפשר לקרוא לזה משפט), כמו: בסדר. סבבה. בכיף.
באים אליהם בטענות. אבל להם - זה עובר ליד האוזן והם דבקים בשלהם. זוהי שפתם כיום, שפת המאה ה־21. אם נאבה ואם לא, ההתפתחות הדיגיטלית שינתה את פני העולם.
הם שולטים במחשב מגיל 3, משחקים ב"נייד" של הוריהם עוד בטרם זוכים באחד משלהם; הטלוויזיה על סרטיה האלימים והמשחקים הרצחניים, היא פת הלחם היומית שלהם.
אם תשאלו אותם שאלה כלשהי, לא תקבלו תשובה, אלא אם כן - במקרה הטוב - תחזרו עליה חמש או שש פעמים. הם פשוט לא שו־מ־עים. לא מפני שחלילה השמיעה שלהם חלשה. הסיבה היא טריוויאלית ופשוטה: הם שקועים בעולם הסימנים הקצרים שלהם דרך המכשירים החדישים, מבלי יכולת להינתק.
•••
ואני, אחרי תקופת מעבר של התחלחלויות, מתובלות לא אחת בהערות עוקצניות עד ארסיות, שיניתי "פאזה" והפנמתי: הם אחרים; כי העולם שבו הם חיים השתנה לבלי הכר, ואין טעם להילחם במציאות שהתפתחה והשתלטה על הקדמה, שכֵּלֶיהָ השתכללו זה מכבר.
אנחנו גדלנו על משחקים עם חברים, שיחות נפש בין חברות, עולם ורבאלי ועולם של ספרים; ואילו הם גדלו לתוך עולם של מִכשור המכתיב קיצורי דרך כמו שפת ה"וואו", ה"סתם" ה"כאילו". "מה קורה" החליף את כל מילות ההתרגשות בפגישה מתוכננת או בפגישת אקראי. "מדהים" תפס את מקומן של כל דרגות ביטויי ההתרגשויות החל מ"ככה־ככה", "לא רע", "נפלא" ועד "נהדר!"
כסופרת ומשוררת המילים הכתובות הן חיי. הספרים שאני קוראת הם אושרי ועושרי וממלאים את נשמתי. זהו עולמי ועולמם של רבים מבני דורי, דור הוריי וחלק של דור ילדיי. אך לא עוד.
אני - שהמילים הכתובות, ומן הסתם גם הנאמרות, הן המרכיב העיקרי של עולמי הפנימי - אימצתי בהדרגה, לא בבת אחת ולא בקלות, את הגישה שזה בסדר. הם לא קוראים, הם לא שומעים, ובכל זאת הם בני אדם לא פחות טובים.
הם אחרים. כלי הביטוי שלהם שונים, החוויות שלהם עוצמתיות לא פחות - אבל בדרכים שונות, שיש לנו פחות ופחות חלק בהן. לרבים מהם (מלבד במחברות בית הספר, וגם זה לא יימשך לאורך זמן) כבר אין כתב יד.
מה כן יש להם? יש להם ידע עצום בתחומים, שלנו אין. הם קולטים שפות מן האוויר, הם מקיימים קשרים עם בני לשונות, ארצות ותרבויות שונות. הם מבטאים את הרגשות - שיש להם, לא לטעות - בדרך סימנים משלהם.
אולי ייוותרו עם הזמן רק הספרים הדיגיטליים, שגם להם יש הרבה פחות דורש? אולי יישארו הספרים המודפסים עבור מספר "משוגעים לדבר"? ואולי, אולי עוד תבוא לספרים הכתובים עדנה? אינני יודעת.
•••
בשבוע הספר - הנמשך חודש שלם - מציפים קונים רבים את הכיכרות והחנויות, רוכשים בזול ספרים שיקראו או לא, והחגיגה גדולה. אני יודעת, מפגישות תכופות עם קוראים - הן במפגשים והן על המדרכות ובדוכנים - שישנם המתרגשים בכל מאודם מקריאת ספרים.
אבל העולם שבו הם ואנו חיים השתנה וימשיך להשתנות, והחיים ייראו אחרת. כבר לא ייאמר בהתראה ומתוך זעזוע עמוק "הם לא קו־ר־אים!" כי זה לא יהיה יותר "אישיו", לא כותרת ולא נושא לביקורת, ובעיקר - תיפסק הטפת המוסר המעיקה לכל אלה שאינם קוראים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו