הוועד היהודי־אמריקני (ה־AJC), שקיים השבוע את הכנס השנתי שלו בישראל, הוקם ב־1906 על ידי מהגרים יהודים ממוצא גרמני, שחשבו שהגיעו ל"מדינת הזהב" ומצאו אנטישמיות כמו באירופה: מועדוני ספורט שמנעו חברות מיהודים, בתי מגורים שלא הכניסו "יהודים וכלבים", מוסדות להשכלה גבוהה שבהם הגבילו את מספר היהודים ומניעה כמעט מוחלטת מיהודים להגיע לתפקידים פוליטיים בכירים.
בעקבות הקמת ה־AJC נוצרו מועדוני חברים בבעלות יהודים, שאליהם הוזמנו חברים יהודים, מועדוני ספורט ומסגרות אחרות שהעניקו ליהודים אפשרות לבלוט למרות העוינות. הפריצה היהודית הגדולה התרחשה בשנות ה־60, משום שאז החליטו גורמים שונים בקהילה לפנות לבית המשפט כדי שיפסוק נגד הדרתם, והיתה זו הצלחה גדולה. בית המשפט היה זה שפתח את שעריה של ארה"ב בפני היהודים.
בינתיים התאיין הצורך המקורי בפעילות ה־AJC, אבל כמו רוב הארגונים האחרים, גם הוא לא רצה לסגור את שעריו והיה צריך להמציא את עצמו מחדש. מי שאפשר זאת הוא דיוויד האריס, דוקטור למשפטים, שהתקבל לוועד בשנות ה־70 והתמנה לעמוד בראשו ב־1990. האריס, הנחשב לטוב שבמנהלי הארגונים היהודיים, החליף לחלוטין את יעדו של ה־AJC, והפך אותו למעין משרד החוץ של העם היהודי.
הוא עוקב אחר פגיעות ביהודי העולם וגם מקיים פגישות עם ראשי המדינות, שבפניהם הוא ממליץ על דרכי פעולה כדי להימנע מעימותים עם היהודים. הוא זוכה להערכה על ידענותו וחדות לשונו. רבים ממנהיגי העולם מניחים שיש לו קשרים מצוינים הן עם הממשל האמריקני המכהן והן עם ממשלת ישראל. משום כך הם חולקים לו כבוד ונענים לפניותיו להיפגש עימם, למרות שאין לו שום מעמד רשמי.
לאחד כוחות. משתתפי כנס AJC בישראל, השבוע // צילום: מארק ניימן/לע"מ
ייתכן שישראל, שאין לה שר חוץ במשרה מלאה, זקוקה לפעילות הוועד, אבל כשהיא מתבוננת בסקרים המציגים את עמדות יהודי צפון אמריקה הצעירים, ואת הפערים ביניהן לבין עמדות אחיהם בארץ, מתבררת תמונה שונה. בהזדמנות שבה מבקרים חברי הוועד בארץ כדאי להם לחשוב אם לא יהיה נכון לעסוק בנושא החשוב של יחסי ישראל־תפוצות.
סקר מכון גיאוקרטוגרפיה מראה את ההבדלים בין הישראלים והאמריקנים: אם בקרב יהודי אמריקה תומכים 73 אחוזים בתפילות משותפות בכותל לגברים ולנשים, בארץ תומכים בכך רק 42 אחוזים. רוב המשיבים בארה"ב אינם תומכים בהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים, ואילו רוב עצום מקרב הישראלים תומך במהלך.
בנושא אחר נפערים בקעים גדולים בין הסיפור היהודי בארץ והסיפור היהודי בתפוצות. בחירתו של טראמפ הגבירה את הפער הזה באופן משמעותי: בעוד ישראל מחמיאה לטראמפ, יהודי אמריקה הם, כנראה, הקבוצה האתנית העוינת ביותר לנשיא ארה"ב. ההתרחקות שנחזתה בין צעירים משני צידי האוקיינוס נכנסת בתקופה האחרונה להילוך גבוה ומסוכן.
יהודי צפון אמריקה וישראל יחדיו מהווים יותר מ־85 אחוזים מיהודי העולם. החלטות שיקבלו, אם ייצרו לעצמם מוסדות משותפים, יובילו את העולם היהודי כולו.
במקום להתבונן מבחוץ בקרע הגדל והולך, אשר עלול לפגוע בסיכויי ההמשכיות היהודית, יהיה זה נכון ורצוי אם ארגון כמו ה־AJC, שהוכיח את יעילותו, יארח, לפחות בתחילה, את המסגרת המשותפת, כדי לפתח דו־שיח מתמיד בין שני הקיבוצים היהודיים, לדון בנושאים העומדים על סדר היום היהודי כמו החינוך, הגברת סימני האנטישמיות במערב ובארה"ב בכלל זה, השימוש בטכנולוגיות מודרניות כדי לקיים קהילה יהודית וירטואלית, שאלת היחס לזרמי היהדות השונים ועוד אינסוף נושאים הקשורים בקהילות יהודיות בעולם.
במקום להמציא עצמו מחדש כדי להצדיק את קיום הוועד היהודי־אמריקני, נכון יהיה לנאספי ועידת ה־AJC לחזור לליבה היהודית ולהשתמש במערכת המשוכללת שיצרו, כדי להתמודד עם הבעיות הלא פשוטות שנוצרו דווקא בעידן שבו, לכאורה לפחות, די נחמד להיות יהודי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו