תגובתם של רבים בשמאל לביטול משחק הידידות בין ישראל וארגנטינה לא הפתיעה במיוחד. העליצות והשמחה לאידה של שרת התרבות היו צפויות. יריביה ומבקריה המרים בוודאי התאכזבו קשות ואנושות מביטול החגיגה הלאומית, אם להאמין להם, אבל מצאו נחמה מענגת ב"גול העצמי" שספגה מירי רגב, "הזחוחה והיהירה".
בכל זאת, הקלות והמהירות שבהן הופנמה האג'נדה שבשמה, לכאורה, בוטל המשחק, הפליאה מעט. איש לא ערער על הגדרתה של ירושלים כ"שנויה במחלוקת"; איש לא פקפק בכך שתביעה ישראלית לארח בעיר הבירה אירועים בינלאומיים היא בגדר "התרסה", אם לא "חוצפה", "התגרות" וכמובן "מקל בגלגלי תהליך השלום". מובן שבסביבה הרעיונית הזאת, ישראל הסוררת אשמה במכה שניחתה עליה; היא, הפרובוקטורית, ראויה לעונש.
מפתיע עוד יותר לגלות שאי אלו מובילי דעה בשמאל אף הביעו סיפוק מביטול המשחק, כי "שיימינג" בינלאומי שכזה ינער את הישראלים מאדישותם, ויאלצם להביט נכוחה במציאות העגומה והמוכחשת שמעבר לקו הירוק. בכמיהתנו "להיות נורמליים" ו"להרגיש באירופה", נוותר חיש מהר על תאוותנו החולנית ל"כיבוש" ו"אפרטהייד", בתמורה למנעמי החיים ב"חיק העמים".
הפיתוי מובן: התקווה שגורם חיצוני יחולל בדעת הקהל המקומית את המפנה ש־20 שנות תעמולת שלום לא השיגו, היא סוחפת. הנה נמצא הפטנט לעקוף משמאל את דעת הקהל ותוצאות הבחירות: נכפה על ישראל נסיגה טריטוריאלית בלחץ האומות. זה יכאב, הישראלים יתקוממו, אבל כשמסי יבוא - הם יודו לנו.
מיותר לתהות איך עמדות כאלה יוצאות מהאגף הפוליטי שאוהב לכנות עצמו "המחנה הדמוקרטי". הייאוש יועץ גרוע. אך החיזור שמנהלים בשמאל אחרי אפשרות החרם, מסוכן מדי. מפני שמי שטורח להאזין לדוברי החרם ולקרוא בכתביהם, לומד עד מהרה שהתנועה רואה ב"סיום הכיבוש" צעד ראשון, שלאחריו תבוא דרישה למימוש תביעת השיבה לכל חלקי המולדת, ולבסוף ביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל. מי שקופץ על רכבת החרם, מוטב שיידע לאן מועדות פניה. אי אפשר לתת לה דחיפה, ואז לרדת באמצע הדרך; היא תמשיך לדהור גם בלעדיכם, טמבלים!
החיזור הזה מסוכן, גם מפני שהוא מופקר וחסר אחריות: כלום יכולים המייחלים לחרם לערוב לכך, שתגובת הרחוב הפלשתיני לנסיגה ישראלית תחת לחץ בינלאומי, לא תכלול מטחי רקטות ועפיפוני תבערה על השרון והשפלה, והסתערות אלימה על הגבול? האם הם מסוגלים להתחייב בשם הפלשתינים על סיום התביעות והכרה בישראל? ברור שלא. הגיוני יותר שהצלחת החרם תעלה את רף הדרישות הפלשתיניות מול ישראל החבוטה והמובסת. בשמו וברשותו של מי מפציר אפוא השמאל בעולם להחרימנו?
מעל הכל מבטאת "תקוות החרם" זלזול עמוק ובוטה באזרחי ישראל. האומנם סבורים בשמאל שהישראלים נטולי זיכרון ותודעה היסטורית? מה, בשביל משחקי כדורגל או הופעה של הזמרת לורד יסכימו הישראלים להסתכן מחדש בתופת של אוטובוסים מפויחים ומסעדות מתפוצצות? למען אירוויזיון או פינק פלויד נשכח את ירושלים? כשזו רמת השיח, אין פלא שהלשון כבר נדבקת לחך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
