בעוד פחות משבוע תעלה נבחרת אנגליה למשחק הראשון שלה בגביע העולם ברוסיה נגד תוניסיה. האוהדים האנגלים ביציעי וולגוגרד ארנה, שחלקם לפחות ראה את נחת זרועם של ארגוני האולטרס המקומיים לפני כן, ישירו שצריך להחזיר את הכדורגל הביתה, למולדת המשחק.
צוות השידור הנרגש ידבר על הזכייה ב־1966 ויסביר שאין סיכוי ששער כמו של ג'ף הרסט יאושר כיום, והאוהדים שנשארו בממלכה ויציפו את הפאבים יקוו שבתום 90 דקות הבירות יעופו לתקרה מאושר, ולא יזרמו לקיבה מאכזבה.
בין שהוא ברוסיה, בפאב או בכלל בסלון בגבעתיים, אין אוהד אנגליה שלא מאמין וחולם שהפעם אפשר לעשות את זה. מצד שני, אין אוהד שלא יודע שזה יסתיים במקרה הטוב בהדחה ברבע גמר. הקונפליקט הפנימי הזה, הדיסוננס, המלחמה הבלתי פוסקת בין שאיפת הלב לבין המציאות, מלווים כל אחד ואחד מאיתנו שלובשים שלושה אריות על החזה פעם בשנתיים (במקרה הטוב). אסקפיזם מזוכיסטי קוראים לזה.
ואתם. כן, אתם. שנהנים לצחוק על אנגליה ועל האופטימיות הבלתי מוסברת של אוהדיה; שמדקלמים את כל הקלישאות על כמה התקשורת הבריטית מנפחת ציפיות ומנותקת מהמציאות; ויודעים להסביר שהזרים הם ששולטים בפרמייר ליג ולכן אין לנבחרת סיכוי; אתם - מה אתם רוצים? אני שואל ברצינות, מה אתם באמת רוצים? שלא נראה את משחקי גביע העולם כי אנחנו יודעים שלא נזכה בתואר? שנוותר על ההשתתפות כי אין לנו סיכוי להצליח? שלא נאמין ונאהב את אנגליה?
כדורגל הוא קודם כל כישלונות ואכזבות והנה לכם ברייקינג ניוז: אהבה זה כואב. כן, הייתם מאמינים? או שאולי שכחתם כי כדורגל מבחינתכם זה מסי, רונאלדו וספרד? ותחסכו ממני את התירוצים שאתם אוהדי ברצלונה בגלל מארק אוברמרס, שיש לכם חולצה של אמיליו בוטרגניו ושהתאהבתם ב"רוחה" בזכות השער של פרננדו היירו לרשת של רפי כהן בר"ג.
אז למה אנחנו חושבים שיש לנו סיכוי לזכות בגביע העולמי? קודם כל כי יש לנו את הארי קיין, החלוץ הטוב בפלנטה. לא סתם הוא מדורג בין חמשת הראשונים לזכות במלכות השערים (מה יקרה בפועל? במקרה הטוב פנדל מוצלח נגד תוניסיה, ועוד דחיקה מול פנמה); כי אף אחד לא מצפה מאנגליה לזכות, ואם אין ציפיות, אין פחד, ואם אין פחד אין לחץ, ואם אין לחץ, אין דאגות וככה ראחים סטרלינג ומרקוס רשפורד (ראיתם את השער מול קוסטה ריקה?) יוכלו לפרוח, או שלא; כי גארת' סאות'גייט הוא חבר של פפ גווארדיולה והוא הבטיח שנשחק כדורגל כמו של מנצ'סטר סיטי (כן, זה באמת נשמע מופרך); וכי יש לנו את רובן לופטוס־צ'יק, חכו חכו.
טוב נו, אנחנו לא באמת נזכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו