מעולם לא הנחתי תפילין באחד מדוכני חב"ד. אני חילוני, וספק אם אי פעם אעצור בקרן רחוב או בליבו של טרמינל, ואיעתר לחב"דניק החביב המשדל לדבר מצווה. אני אף יכול להבין כיצד, בריצות היום או בהמתנה לטיסה, הפצרותיו של זר להניח תפילין, עלולות להרגיש כמו הטרחה מעיקה, ואף חדירה קלה למרחב הפרטי. חשתי כך לא פעם בעצמי.
עם זאת, יש לי סימפתיה לתופעת הרחוב הזו, שכבר הפכה לחלק מהנוף הישראלי, ביחד עם משאיות השמחה של ברסלב או קופות הצדקה ליד העודף בפיצוציות. אני לא שותף למאמץ לטפול על עמדות הנחת התפילין הללו את חוליי ה"הדתה" של החברה הישראלית, ולהציגן כעדות ל"השתלטות עוינת" של מוסדות וזרמים דתיים על המרחב הציבורי.
לפי תפיסה זו, פעילי חב"ד הם מיסיונרים מסוכנים, המתמחים בציד פתאים: מי הם קורבנות ה"רוכלות הדתית", אם לא ילדים ונערים תמימים, או עוברי אורח שנשתבשה עליהם דעתם? בעקבות סרטון התפילין הוויראלי, שבו התעמתה נוסעת בנתב"ג עם מיסיונר ערמומי שכזה, הסבירה השבוע טלי ניב ב"הארץ", שאנשים אף נוחים יותר להתפתות להניח תפילין לפני טיסה, בהיותם נתונים ב"מצב של אי־ודאות מוכחשת". נצלנות כפולה ומכופלת.
המציאות, לדעתי, שונה. מרבית מניחי התפילין ניגשים לדוכנים בשמחה ובהכרה מלאה, פעמים רבות ביוזמתם, וללא צורך במאמצי שכנוע או הפעלת מניפולציות רגשיות. נציגי חב"ד אמנם פונים אל העוברים והשבים, אך בדרך כלל נסוגים בחיוך כשנתקלים בסירוב. הדוכנים, בחלק ניכר מהזמן, אינם יתומים מלקוחות, ואלה, תתפלאו, בני אדם תבוניים לעילא.
משום מה, מתעקשים לוחמי ה"הדתה" בישראל להזהיר מהתפשטות "נגע" דוכני התפילין, אבל מתעלמים מהצלחתם: בכל מקום שבו הם מתמקמים, יש קונים למרכולתם. במילים אחרות, סילוקה של "הרוכלות הדתית" מהמרחב הציבורי, לא תאייד את הצורך התרבותי, שכפי הנראה רווח למדי, בסממני מסורת ורוחניות יהודית בלב הפרהסיה.
אפשר לרגע להניח לציניות. גם אם אינך שותף לחוויה, קשה שלא להתרשם מהרגע הייחודי שהיא מזמנת לשגרת היום הישראלית: באמצע הרחוב, אדם נעצר במעין תחנת ריענון רוחנית, עוצם עיניים, מתנתק מהמולת היום, ומתייחד עם זהותו, עם מסורת הוריו ועם זכרונותיו האישיים.
וזה כנראה השד המאיים על חילונים פונדמנטליסטים: לא עצם קיומה של "הפעילות המסיונרית" כדבריהם, אלא ההיענות הציבורית המרשימה לדוכני התפילין.
בישראל העכשווית, טשטוש הגבול שבין הפרטי לציבורי, הוא בגדר אמירה פוליטית: זהו סירוב לצמצם את הפולחן ואת סמלי הדת אל תוככי המרחב הפרטי, וערעור בוטה על הקריאה לטהר את המרחב הציבורי מכל סממן יהודי. מניחי התפילין בפרהסיה מבטאים אפוא כמיהה למרחב ציבורי, המשקף ומהדהד את הזהות התרבותית, הדתית ואף הלאומית.
טועים מי שחושבים שסילוק הדוכנים או הטלת הגבלות על רוכלות דתית במרחב הציבורי תשנה במשהו את הצורך החברתי־תרבותי בהם. פעילי חב"ד יצאו לשליחות מסיבותיהם, אבל נחתו על מצע מוכן של געגוע ולב חפץ. מסתבר שעבור ישראלים רבים, כולל חילונים, אין טבעי יותר מלהיות ולהיראות יהודים גם בצאתם. אפילו בצאתם את הארץ.
ד"ר איתן אורקיבי הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
