אבא, איך מסי עשה לנו את זה?

ספרנו את השעות, את הדקות, את השניות. מרגע הודעת נבחרת ארגנטינה על הגעתה הצפויה למשחק ידידות בישראל, בבית דיברנו בעיקר על מסי וחבריו. היו פה ושם גם נושאי שיחה אחרים (עבודה, שיעורי בית, מטלות וכדומה), אבל בעיקר דיברנו על המשחק - על העוצמה, על הרגש, על האנרגיות המדהימות שיהיו בטדי. חלום. פשוט חלום שיתגשם. 

לכל ארגנטינאי יש ארבע אהבות: האישה, הבשר, המאטה והכדורגל (לא בהכרח בסדר הזה). מאז עלייתי לארץ, בשר אני אוכל (פחות, אבל אוכל) ומאטה אני שותה. אבל כדורגל לא ממש מעניין אותי. אלא שפעם ב-4 שנים, כאשר המונדיאל מתקרב, אהבתי לכדורגל מתפרצת במלוא עוזה. זה בדם. הייתי בסך הכל בן 4 כשנבחרת ארגנטינה, בהובלת הגדול מכולם (דייגיטו מראדונה), ניצחה במונדיאל ב-1986. כל תושבי ארגנטינה יצאנו לרחובות לחגוג. כולם. שלושים וכמה שנים לאחר מכן אני עדיין זוכר את החגיגות, את התחושה, את האושר המתפרץ.  

בימים האחרונים, אם אני הייתי מאושר עד הגג לקראת הגעת הנבחרת, בני בן ה-7 היה בעננים. לא פחות. הוא אמנם צבר, אבל ספג בבית את ה"ארגנטינאיות" של ההורים (וגם את המבטא). ואם הציפיות שלי היו להיות בטדי ולהנות מהמשחק, הציפיות שלו היו לקבל חתימה וחיבוק מאדון מסי. לא פחות. 

רק אתמול בצהריים, כאשר אספתי אותו מבית הספר, לימדתי אותו את שירי העידוד לנבחרת, כדי שיוכל לצעוק ולשיר יחד איתי במגרש. "ואמוס ואמוס, ארגנטינה...". והוא למד את השירים, והתלהב, ועיניו ברקו מאושר. הוא גם תכנן להגיע לאיצטדיון עם שלט גדול עם ד"שים לבני הדודים בארגנטינה, בתקווה שהמצלמות יקלטו אותו לשבריר שניה. בימים האחרונים גם ישבנו מול אלבום הקלפים של המונדיאל (כבר הוצאנו עליו מאות שקלים ועדיין לא זכינו בקלף הנכסף של מסי) ומול גוגל, ולמדנו יחד על שחקני הנבחרת, כדי להיות מוכנים למפגש אקראי עם השחקנים (הסיכוי קלוש, אבל הוא העדיף להיות מוכן לכל תרחיש).

אתמול בלילה השמחה הפכה לתדהמה. שיברון לב של ממש. הוא כבר ישן. מעבר לאכזבה הענקית שלי, לא הפסקתי לחשוב על האופן שבו יגיב המסכן הקטן, שיראה את מסי רק דרך המסך. הבוקר הוא קיבל את הבשורה הקשה. לך תסביר לילד בן 7 על מירי רגב ועל תנועת ה-BDS, על ההפגנות האלימות בעזה ועל המאבק להעביר את המשחק מסמי עופר לטדי. "אבא, איך מסי עשה לנו את זה", אמר עם דמעות בעיניים. וכשהוא דיבר על "לנו" הוא לא דיבר על הפגיעה בעם ישראל, אלא על האכזבה שלי ושלו. 

החודש האחרון היה מדהים מבחינת ישראל - הג׳ירו והאירוויזיון גרמו לתחושה שאנחנו מדינה נורמלית ושלגיטימי לעשות כותרת ראשית בעיתון על ספורט או על מוזיקה. ביטול הגעת הנבחרת לישראל מהווה מכה הסברתית קשה לישראל, אבל בעיקר מצביע על כך שהמצב כאן לא ממש השתנה. הפוליטיזציה של המשחק הביאה, כמה צפוי, לגול עצמי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו