1. היכנסו לאתרי חדשות בעולם - כמעט בכל מקום ידובר על רצועת עזה כ"שטח כבוש" בידינו. ישראל עזבה את המקום יחד עם מתיה בקיץ 2005 מתוך הנחה שהרשות הפלשתינית תשלוט שם. זה לא קרה. חצי שנה אחר כך ניצח חמאס בבחירות, ובקיץ כבר ביצע הפיכה צבאית. העובדה שחמאס הכין עצמו למלחמה הביאה את ישראל לפקח על המעברים, משום שלא רווחת התושבים עמדה לנגד עיניו אלא ההצטיידות בנשק ובניית ביצורים. העובדות נמצאות לכל דורש, אבל זה לא משנה. אנחנו מתוארים כ"כובשים". גם המצרים מפקחים על המעברים לרצועת עזה, אולם העולם לא שולף מולם את הטיעון "כיבוש". זה שמור רק ליהודים.
נחזור שוב: "הכיבוש" אינו טענה, אלא תפיסה עקרונית שבתשתיתה נמצא החטא הקדמון - שלטון היהודים על חלק כלשהו מארץ ישראל. בעקבות הסכמי אוסלו, ישראל אינה שולטת על רובם המוחלט של ערביי שומרון ויהודה. הם חיים תחת ממשלה פלשתינית עם דגל, המנון ותקציבים, ואמורים להצביע לפרלמנט שלהם. מרבית השטח אינו מיושב, ולישראל יש תביעה כלפיו כארצו ההיסטורית של עם ישראל. צה"ל נמצא במעטפת של האזורים הפלשתיניים כדי לשמור עלינו ועליהם מפני חמאסיזציה של השטח. מה שאירע בעזה, עלול לפרוץ עשרת מונים בשומרון ויהודה, אם נשתטה ונעזוב את ההר. או אז, כשנצטרך באמת להילחם על חיינו מלב הארץ, הפגיעה בערביי הארץ עלולה להיות קשה לאין שיעור ממה שידענו עד כה. אז אנחנו נמצאים במעטפת. לעומת עזה, נוכחותנו בשטח מוכיחה את עצמה. יהודה ושומרון הם מהמקומות השקטים והבטוחים ביותר לערבים במזה"ת כולו. זה לא משנה; היחס כלפי ישראל גרוע אף יותר מזה שלפני הסכמי אוסלו: אנחנו נתפסים כ"כובשים".
2. אומרים הצדקנים ופעילי הזכויות, "או שתיפרדו מהם או שתיתנו להם זכויות אזרחיות מלאות". אבל נפרדנו מהם! "תנו להם מדינה עצמאית". הם קיבלו הזדמנות להגשים אחת כזאת בעזה, והראו ששלטון אזרחי כשלעצמו לא מעניין אותם, אלא רק כאמצעי למלחמה בנו. "טוב, אז תנו להם זכויות אזרחיות מלאות". יש להם זכויות אזרחיות ברשות הפלשתינית. מי קבע שכל מיעוט אתני זכאי למדינה עצמאית משלו? ואם המדינה המיועדת לא תחזיק מעמד ותאמלל את חיי אזרחיה, וגרוע מזה, תהווה סכנה קיומית לישראל - גם אז מדינה עצמאית היא צו קטגורי עליון?
"אם לא מדינה עצמאית, תנו להם אזרחות ישראלית מלאה". וזה יפתור את בעיית ה"כיבוש"? בכנסת ישראל נמצאים נציגי מפלגות ערביות. האם מבחינתם, הם אינם נמצאים תחת כיבוש? האם הם מקבלים את הגדרתה של המדינה שבה הם אזרחים, את סמליה, את ריבונותה על הארץ? אי אפשר לסובב בכחש. כל מי שקורא את "מסמך החזון" של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל מבין שמבחינתם, היהודים הם קולוניאליסטים זרים שהגיעו לארץ לא להם (פלשתין). כל זמן שישראל מוגדרת כמדינת הלאום של העם היהודי ולא של אף לאום נוסף, הרי מבחינת ההנהגה הפוליטית הערבית (ובחלקה הגדול, גם האינטלקטואלית), האזרחות הישראלית נכפתה עליהם כתוצאה מ"אסונם" במלחמת העצמאות. אז מה אם יש להם אזרחות ישראלית? תנו לאסירים בבית הסוהר זכות לבחור להנהלת הכלא - האם זה ישנה את מעמדם מבחינת התודעה שלהם?
אגב, מה באשר לירדן - רוב אזרחיה הם פלשתינים הנשלטים בידי המשפחה ההאשמית שהגיעה מחיג'אז. האם המצב שם לא עונה על הקריטריונים הידועים של "כיבוש"?
אז נפרדנו מהם - ומה קרה? אנשי חמאס, השבוע ברצועה // צילום: אי.פי.אי
3. המערב - ואנחנו בתוכו - מחיל אמות מידה פוליטיות ותובנות מערביות על המזרח התיכון, למרות שהאזור פה עתיק יותר מהמערב, ותפיסות היסוד השלטוניות, הפוליטיות, התרבותיות והדתיות שלו אחרות לגמרי. המערב מדבר בשפת הלוגוס, שפה רציונלית שמרדדת את שכבות העומק של החיים פה, שמתעלמת מהמיתוסים הקדומים של האזור, שסבורה שהדת פה היא עניין שאפשר להתמודד איתו באופן דומה לזה שהמערב התמודד איתה באירופה (עכשיו גם אירופה הבתר־נוצרית לא ממש יודעת להתמודד עם הדת המזרח־תיכונית שמשתלטת על רחובותיה).
חפשו במרשתת את "אמנת חמאס" ותבינו את העיוורון של חלקים בתוכנו כלפי התשתית הרעיונית העמוקה של אויבינו, כלפי עצם קיומנו לא כישראלים אלא כיהודים. הסעיף השמיני באמנה מציג את סיסמת ההתנגדות של חמאס, שהיא סיסמתם המקורית של "האחים המוסלמים" מאז 1928: "אללה הוא תכליתה (של התנועה), הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש (ג'האד) הוא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".
מכאן נובעים כל סעיפי האמנה. למשל, בסעיף 12, המשא ומתן בין מדינות או עמים - שהוא שורש החשיבה המערבית הקונבנציונלית - נכפף להנחה ש"מנקודת מבטה של תנועת ההתנגדות האסלאמית, הלאומיות הפרטיקולרית (של כל עם ועם) היא חלק מהאמונה הדתית". אתם שומעים? לא מדינה חילונית שהדת היא בחירה אישית של האזרח, ואפילו לא "דת ומדינה" - אלא הדת היא מגדיר הזהות העיקרי, ובתוכו אפשר למצוא דקויות לאומיות או אתניות שוליות ביחס לזהות הדתית. במונחים פסיכו־היסטוריים, מדובר בהכפפת הלוגוס (הרציונליזם) אל המיתוס. אלו קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו עם המערב, אלא אם כן יעבור העולם הערבי מהפכה תרבותית ומדעית, כפי שהמערב חווה באלף השנים האחרונות. אבל אנחנו עסוקים ב"כיבוש".
4. הסתכלו על המדינות הערביות שמתפרקות לנגד עינינו בעשור האחרון במערבולת אש ודם. מה שמתפרק הוא הלאומיות המלאכותית, שנכפתה על עמי האזור ושבטיו לפני כמאה שנים בידי המעצמות האירופיות הקולוניאליסטיות, שחילקו ביניהן את המזרח התיכון אחרי מלחמת העולם הראשונה. הן החליטו, למשל, שהסונים והשיעים, הדרוזים והנוצרים, העלאווים והאשורים - הם אומה אחת בשם סוריה. אז החליטו. האזור חוזר כעת למבנים השבטיים והח'מולתיים, ליחידות העממיות הקדומות שלו. הלוגוס המערבי מתקלף, ותחתיו שב ובוקע המיתוס המזרח־תיכוני.
הדיון ב"כיבוש" נעשה אפוא במסגרת התפיסה המערבית שמניחה הגדרה עצמית לאומית לכל יחידה אתנית נפרדת, שמדברת על "שליטה בעם אחר" - בעוד למעשה ה"כיבוש" הוא רק קצה קרחון לשאלת היהודים באזור. חזרו והתבוננו שוב על ארבעת המרחבים המדיניים שבהם נמצאים הפלשתינים - רצועת עזה, שומרון ויהודה, ישראל וירדן. הבעיה העמוקה אינה "כיבוש" במובן המערבי של "שליטה על עם אחר", אלא במובן הבסיסי (המיתי) הקדום של "שליטה על האדמה".
בעוד איש המערב מדבר על "שטחים" שאפשר לחלוק, הערבי מדבר על "אדמה" שממנה נגזרת המילה "אדם". פירוש הדבר, שבאזורנו, קיומו של האדם והגדרתו העצמית נובעים מחיבורו לאדמה ובעלותו עליה. לכן שפיכות הדמים הבלתי נגמרת כדי להשיג את האדמה (גם המילה "דם" נגזרת ממנה!). בדרכה הנפתלת, דופקת ההיסטוריה על קודקודינו, ובאמצעות מאבקי הדמים עם שכנינו, מאלצת אותנו להתחבר מחדש גם אל הרכיב הקדום והעמוק הזה בזהותנו, שהארץ הטובה מסמנת בנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו