טעות חד־צדדית

הדים מפתיעים ליוו את מאמרו של ח"כ איתן כבל בשבוע שעבר ב"הארץ". מפתיעים משום שלא היתה בדבריו נוסחה חדשה מלבד הרעיון השרוני הישן לקבוע את גבולנו באורח חד־צדדי, שבו נאלץ גם מחנה השלום לתמוך, משום שלא היה יכול להתנגד למהלך ששם קץ לחלק מן הכיבוש.

כבל צודק בטענתו העיקרית, והיא סכנת אובדן אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נעשה כלום. הוא גם הצליח לחזור ולהעלות את הנושא על סדר היום עוד לפני הגשת תוכנית טראמפ, וגם זה חשוב. הוא אף צודק בכך שהתחושה כי ה"אוטונומיה הפלשתינית יציבה, וכי אפשר להמשיך במצב הקיים", עלולה להביא אותנו למציאות דו־לאומית, שבה תאבד ישראל את זהותה הייחודית.

הוא טועה, עובדתית, בכך שהוא מייחס לתהליך אוסלו תפיסה פרדיגמטית של תנועת העבודה. תהליך אוסלו, לטב ולמיטב, נובע מפרדיגמה אחרת לגמרי, והיא פרדיגמת הסכם קמפ דיוויד מספטמבר 1978. הרעיון שלפיו תהיה הידברות עם נציגות פלשתינית, אשר יוביל לחמש שנים של אוטונומיה פלשתינית עם משטרה חזקה, נקבע שם. הפרדיגמה נתפרה למידותיו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שהתנגד כל ימיו לחלוקת ארץ ישראל המערבית והמשיך לפזם את "שתי גדות לירדן".

הוא סבר כי אם בתום חמש שנות האוטונומיה, שבמהלכן יתקיים מו"מ על הסדר הקבע, לא נגיע להסדר עם הפלשתינים, יהיה ניתן להנציח את האוטונומיה כברירת מחדל לשני הצדדים. גם את ההכרזה "ותשקוט הארץ 40 שנה" לא המציאו בשמאל. היה זה בגין שהביא אותה, היישר מספר שופטים, בשובו מקמפ דיוויד.

 

לשמאל אסור להכשיל הסדר עתידי. מפוני גוש קטיף // צילום: זיו קורן

 

הפרדיגמה שלנו בתהליך אוסלו היתה: שטחים תמורת הבטחת ישראל כדמוקרטיה יהודית. יצחק רבין לא אימץ את התפיסה הבגינית שלפיה לאחר חמש שנות אוטונומיה לא יקרה כלום, וכך היא תונצח. הוא האמין כי יהיה ניתן להגיע להסדר קבע עם הפלשתינים. הוא המשיך, גם בתהליך אוסלו, במסלול שהחל בקמפ דיוויד, ונמשך בהזמנה לוועידת מדריד (13 שנים אחר כך), משום שסבר כי אם ילך (לפי הצעתי) במישרין להסדר קבע וייכשל, יכשיל גם את הסיכוי להסדר ביניים. הוא גם האחרון שאפשר לייחס לו חלומות ורודים על שלום אידילי עם שכנינו. את זה גם אי אפשר לייחס לאיש שיזם את המהלך.

כבל משרטט מפה של גושי התנחלויות אשר אותן הוא מציע לספח באורח חד־צדדי. קשה להבין מדוע הוא זקוק לסיפוח, ומדוע הוא נזקק לשטח גדול כל כך של הגדה המערבית, כשלישראל אין שום יכולת לפצות עליו במסגרת עתידית של חילופי שטחים. הצעתו - אם תוגשם חלילה - תמנע כל הסדר עתידי עם הפלשתינים.

מה שיקרה עם מימוש תוכנית כבל הוא שהעולם לא יכיר בה, וכפי שלא הכיר בהסרת אחריותנו מרצועת עזה, הוא לא יכיר בהסרת אחריותנו משטחים שמהם ניסוג ללא הסכם, כך שהבעיה הדמוגרפית לא תיפתר. העולם גם לא יכיר בסיפוח שטחים לישראל, וכך ניוותר גם בלי קלפי מיקוח טריטוריאליים וגם בלי סיפוח מוכר, שיוכל להיעשות רק במסגרת הסכם.

כבל מביא ציטוט מדברי ברל כצלנסון, מאבותיה החכמים של תנועת העבודה, המדבר על כך שהציונות שלו לא היתה מעולם ערטילאית. אך היה זה דווקא כצנלסון שעשה טעות נוראה, כאשר בהצבעה המפורסמת בסיעת מפא"י, בקונגרס הציוני של 1937, הצביע נגד חלוקת הארץ לשתי מדינות לפי הצעת ועדת פיל הבריטית. גולדה מאיר, שחברה גם היא להצבעה נגד עמדת דוד בן־גוריון להידבר עם בריטניה על אפשרות זו, אמרה אחר כך כי כל חייה הודתה לאל על כך שלא בגלל הצבעתה והצבעת כצנלסון, אלא בגלל הסרבנות הערבית, נפלה ההצעה הזו ונמנע מיהודים רבים להגיע לארץ ולהימלט מציפורני הנאציזם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו