עד לאחרונה הסתפקו מתנגדי הממשלה בפוליטיקה ובתקשורת בזריית אימה ציבורית מהפגיעה האנושה בערכיה הדמוקרטיים של ישראל. קשה לחשוב על מהלך שלטוני או על יוזמת חקיקה שלא סומנו כתחילת הסוף של הדמוקרטיה, או כצעד בדרך להפיכתנו לדיקטטורה נוסח גרמניה הנאצית או טורקיה של ארדואן. והנה, סופה של הדמוקרטיה בושש לבוא, וישראל רחוקה מהפשיזם שהובטח.
אולי משום כך עברה המקהלה לסוג חדש של איומים והפחדות, הפעם על עצם קיומנו. השמחה הספונטנית על הזכייה באירוויזיון וחנוכת השגרירות בירושלים, לצד תחושת הסיפוק מהצלחות מערכת הביטחון - מפעולת המוסד באיראן ועד התקיפות בסוריה - מעוררות אי־נחת בקרב מובילי הדעה בשמאל.
זה התחיל בתלונות על חגיגת רחוב ביום שבו נהרגו עשרות עזתים על גדר הגבול; המשיך בהאשמת הישראלים, המעזים לחגוג בהתרסה, בעיוורון או בפסיכוזה; ומגיע לאחרונה, לתיאור האווירה הציבורית כ"אופוריה" מסוכנת. וכבר עולות השוואות בין האקלים הנוכחי לאופוריה שקדמה למלחמת יום כיפור. הנמשל ברור: ממשלת נתניהו מסמאת את עינינו ומוליכה אותנו, בתופים ובמחולות, לעבר האסון.
מעניין. תמיד סיפרו לנו שנתניהו הוא "המפחיד הלאומי", "אשף פוליטיקת החרדה", "דמגוג" שמצליח להפוך כל סכנה מדומיינת לאיום קיומי, לביצור שלטונו. כעת מבקשים שנאמין שהוא עושה בדיוק ההפך: מסמם את עמו באשליות, מלבה זחיחות מאושרת חסרת כיסוי, והכל, כמובן, בתכסיסנות ובעורמה. אף לא אחת משמחותינו אותנטית: המכשף נתניהו מנהל את רגשותינו בלחיצת כפתור.
לא בטוח שמוביליו של קו ההסברה הזה ערים לחוסר העקביות בטענתם. אבל חשוב לערוך הבחנה מהותית בין האופוריה ששררה בישראל בראשית שנות ה־70 לבין ה"אופוריה" הנוכחית. ההבדל העיקרי הוא שבניגוד לאז, השמחה כיום לא מתאפיינת בשאננות וביוהרת מנצחים. להפך: זו תחושת סיפוק לגיטימית מהצלחותיה של ישראל, שלרגע אחד לא מפסיקה להיות דרוכה.
זה מורגש בערנות המוגברת של מערכת הביטחון לכל תזוזה בגבולותינו, בפעילותם האינטנסיבית של צה"ל ומערכת הביטחון בכל החזיתות, ובפעילות הדיפלומטית הקדחתנית של נתניהו מול המעצמות.
ייתכן, כפי שאומרים נביאי הזעם התורניים, שאנחנו יושבים על חבית חומר נפץ המאיימת להתפוצץ בכל רגע. אבל זה חסר היגיון, שלא לומר שקרי, להאשים דווקא את נתניהו, שעד אתמול לעגו לאופיו ה"פרנואידי", בזריית אופוריה שאננה כדי לטשטש את הסכנות.
זה גם משולל היגיון לטעון שסופן ההכרחי של החגיגות ייחתם באסון, חלילה, וששמחתנו היא רק גאוותנות ושחץ, וכולנו הלוא קראנו במיתולוגיה על גורלם של החוטאים ביוהרה.
מבקרי נתניהו, מתברר, מתקשים להתמודד עם ישראל בטוחה בעצמה, שאינה ממהרת להצטנף כילד ננזף. אפשר להבינם: במשך שנים טופח כאן המיתוס שעד שלא נחדל משימוש בכוח או עד שלא יושלם תהליך אוסלו, לא נתקבל למשפחת העמים. החודשים האחרונים מצביעים על כיוון שונה. חלק גדול מהשמחה המתפרצת מבטא, אפוא, הקלה לנוכח רטוריקת ההפחדה של השמאל: לא הפכנו למושבת המצורעים שהועדתם לנו. עימכם הסליחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו