הזרם המרכזי: התפכחות ב"עבודה"

איתן כבל לא לבד. התוכנית שאימץ הגוף שנקרא "הזרם המרכזי" במפלגת העבודה - להיפרד מפתרון שתי המדינות - היא מהפכה קטנה. בקווים כלליים, התוכנית היא להחיל ריבונות מלאה בצעד חד־צדדי, בגבולות הכוללים את בקעת הירדן וגושי ההתיישבות - שהבולט שבהם הוא גוש עציון - כפי שנעשה ב־1981 ברמת הגולן ביוזמת מנחם בגין.

בזרם המרכזי של מפלגת העבודה יש לא מעט ח"כים בולטים, ובהם עמר בר־לב, איציק שמולי, נחמן שי, איילת נחמיאס־ורבין, לאה פדידה, חיליק בר ואחרים. "זה צעד עצמאי, בלתי תלוי בפלשתינים", אומר מיכאל בר־זוהר, שהוביל את התוכנית המזוהה עם חוג הזרם המרכזי, "הפלשתינים לא מעניינים אותי. אחרי שנקבע בהסכמה פנימית את גבולותינו, הם יכולים להחליט מה שטוב להם. להקים מדינה, להקים פדרציה עם ירדן - שיקימו. לא מחפש הסכם שלום איתם. דיברתי עם לא מעט מומחים שקרובים לצלחת בצד המודיעיני. כולם אמרו שאין סיכוי שנגיע לפתרון של חלוקה לשתי מדינות, המוסכם על הפלשתינים. וכך, עם סיסמת האין־פרטנר נשב עוד 50 שנה בשליטה על עם אחר".

לתוכנית יש כמה היבטים חיוביים. הראשון הוא צמצום המחלוקות הפנימיות בעם ויצירת קונצנזוס חדש. דבר נוסף - וספק אם כבל, בר־זוהר וחברי הזרם המרכזי מתכוונים לכך - תוענק לגיטימציה מהמרכז לעמדות הימין המתון, שמדבר על גבולות ביטחון ואינו מתכוון להסיג את צה"ל גם מחבלי הארץ שיפונו במסגרת התוכנית. יש הערכות שונות לגבי מספר המתיישבים שיפונו; המינימום הוא כ־40 אלף. אלא שלא מדובר בפינוי כפוי בכוח בנוסח ההתנתקות, אז אפשר לרשום סימן שאלה על סעיף הפינוי בתוכנית.

הבעיה הגדולה של תוכנית כזאת היא האשליה, שישראל תוכל לשים סוף לחלק גדול מהמחלוקות בתוכה ולפייס את המערכת המדינית הבינלאומית. זה בדיוק מה שחשבו שישיגו בתוכנית ההתנתקות לפני 13 שנים. עובדה שהיום, כשחמאס מסתער על הגדרות, גורמים פוליטיים פנימיים מספיק אפקטיביים כדי להחליש את תגובת צה"ל ולפגוע בשמה הטוב של ישראל ובלגיטימציה של פעולתה. העולם שכח את הוויתורים החד־צדדיים, כך שכל נסיגה תקבע רק קווי התחלה חדשים למלחמה הפלשתינית נגד ישראל. אף שצה"ל יישאר בשטח, וזו מחשבה נכונה, הקהילה הבינלאומית והפלשתינים, יחד עם יהדות ה"ניו יורק טיימס", ישפטו את ישראל לפי מספר המתיישבים ומספר היישובים שיפונו. 

התוכנית מקרבת בין הליכוד למפלגת העבודה ופותחת אפשרות לממשלת אחדות אחרי הבחירות הבאות. אם הזרמים בתוך המפלגה ישתחררו מהביביפוביה - ממשלת אחדות עם העבודה היא הדבר הנכון לחברה הישראלית. ה"התפכחות", שאיתן כבל נתן לה את הביטוי הנועז ביותר עד כה, היא עמוקה. היא שוברת את כל הנחות היסוד שהנחו לא רק את מפלגת העבודה והשמאל - אלא גם את מערכת הביטחון. הסכם אוסלו, הנסיגות החד־צדדיות מלבנון ומעזה, היחס לפלשתינים כאל "פרטנרים" ולא כאויב. גם אם המרכז בעבודה מציע בעצם עוד גרסה משופרת של התפיסות הישנות, עצם ההכרה במצב הדברים היא התפתחות היסטורית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו