הברון דה קוברטן דיבר על כך שהעיקר הוא ההשתתפות. ואני חושב על מאמנה של ליברפול, יורגן קלופ, שלא מפסיק להפסיד גמרים. קלופ מגשים את נבואתו של קוברטן, אבל למה על הגב שלי?
זה התחיל טוב. ליברפול היתה עדיפה. השער היה באוויר.
ואז באה הנפילה. תחילה סרחיו ראמוס פוגע במוחמד סלאח, המלך המצרי, שנפרד מליגת האלופות ולכו תדעו, אולי זו פציעה שגם גמרה לו את המונדיאל.
אחרי שהתאוששתי מזה הגיע קאריוס, שוערה של ליברפול שרצה להוכיח שאין למועדון האנגלי שוער ראוי. זה התחיל עם מתנה לקארים בנזמה ונגמר בשער השלישי של בייל מקילומטר. באמצע עוד קיבלנו את שער העונה של בייל.
ליברפול כבשה. את היציעים, את קייב בירת אוקראינה, אבל לא את אירופה. לליברפול יש תשוקה ומסורת, לריאל יש מסורת אבל גם את זינדין זידאן על הקווים – אחד שניצח בכל מעמדי הגמר בהם השתתף כמאמן.
הקהל של ליברפול קיווה לקחת גביע, אבל הוא לא האמין שהשוער של ליברפול בכלל חתם בריאל.
ליברפול חזרה לפסגה האירופית, אבל רק עד למעמד הגמר. הגביע הוא של ריאל בפעם ה־13 ואנחנו נחזור הביתה בלי גביע ובלי שוער. נשארה רק הרומנטיקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
