טחו עיניהם של אלה הקושרים בין העברת השגרירות האמריקנית לבין התפרעויות ההמונים על גדר הגבול בעזה. הפלשתינים מלאים עד אפס מקום בסיבות ל"זעם" ומועדי אזכור - "נכבה", "נכסה" ו"אל־אקצא" ומה לא - לשמש עבורם סיבות לחפור מנהרות טרור ולשגר מחבלים מתאבדים וטילים. על משקל "אלף לילה ולילה"- לפלשתינים יש סיבות לאלפי "ימי זעם" שתמציתם אחת: הימצאותנו כאן והרצון להשמידנו - לבטח לא העברת השגרירות. כלאם פאדי (דברים ריקים).
לא אחת יוזמים הפלשתינים התפרעויות טרור סביב אל־אקצא למשל, כדי לתעל את זעם ההמונים הגואה נגדם. כך קרה באינתיפאדה השנייה שיזם ערפאת, שניות לפני שההמונים חשבו לפרוץ למוקטעה ולתלות אותו ואת אנשיו המושחתים. לפיכך, הדינמיקה המניעה את חמאס המצוי ב"מוות קליני" היא להקריב אספסוף "ספונטני" (חלקו חמוש) רב על מזבח העימות בגבול ישראל.
כישלון הפיגועים, הטילים והמנהרות עתירי הממון, לצד הכישלונות המדיניים והכלכליים, החנק והבידוד הבינ"ל, הבין־ערבי (אפילו מול מצרים) והפנימי (העיצומים שהטיל עליהם אבו מאזן והרש"פ), הולידו מפח נפש, התמרמרות ותסיסה מסוכנת בציבור המוסת, שחלומותיו מרוכזים בהשמדת ישראל וב"שיבה". עתה מנופפים הפלשתינים כנחמה פורתא ב"הישג" העפיפונים הממולכדים. "שאפו".
פלוני מיוסר (יוסי ורטר הצעיר) הסובל משמחת עמו, כתב אתמול בעיתון אלמוני: "שום דבר לא יכול לקלקל את החגיגה של נתניהו". נכון, אסור שחמאס או נבל אחר יצליחו במשימתם. דוברת חמאס מטעם עצמה כתבה: "זו לא צעדת חמאס, אלא עשרות אלפים שנכונים למות"! נכון, גברת הס! זו בדיוק הסיבה שהורגים את ה"שאהידים" על הגבול - טרם רצח היהודים מעבר לגדר. היתה מי שטענה: "ככל שההרוגים בעזה התרבו, הפך הטקס בירושלים למגוחך". לא בדיוק; כיוון שהשגרירות לא היתה הסיבה להתפרעויות ול"צעדת המיליונים", עסקו ה"מגחכים" בהרוגי חמאס, בהזדהות עם התוקפן ובהאשמת הקורבן. לעומתם, אנחנו חגגנו בחתונה המשפחתית (עם איוונקה טראמפ ובלי קרולינה לנדסמן).
מחוללי "צעדת המיליונים" שאפו להצעיד מיליוני פלשתינים לתוך ישראל. יחסית למטרות ולמימון, ההיענות היתה חלשה. חיילי צה"ל בלמו את אלפי הרוצחים ואפשרו את עבודת החקלאים ב"עוטף" ואת "צעדת המיליונים" הישראלים לעבודתם, לבתיהם ולחגיגותיהם בירושלים ובתל אביב (נטע ברזילי) בלא הפרעה.
ייתכן שנטיית היהודים להאשים עצמם בחוליי העולם, נובעת מגישתם האמונית שלפיה חרון האל ועונשיו נובעים מחטאותינו. יש הגורסים שהדבר נובע מהרדיפות ומתחושת האשמה שהדביקו להם מטיפי נצרות קיצונים בשל צליבת ישו. להלקאה העצמית ותחושת האשם מתלווה תמיד ההיגיון היהודי של סיבה ומסובב, והם ממציאים "סיבה" לכל רעה חולה כדי לעשות "סדר" בדברים. כך תולה היהודי בו עצמו את האשמה לאירועים, שהיו מתרחשים ממילא, בלא קשר למעשיו.
אגב פסיכולוגיה, השיטה הפבלובית, הננקטת מול חמאס ודומיו, מצביעה על סיכוי שיפנימו את הקשר בין ההתשה על הגדרות והמכות שהם סופגים לבין ריסון שאיפותיהם ל"שיבה" ורצח עם. גם החמסין וצום הרמדאן יסייעו. מנגד, בטיפול פסיכולוגי מקביל ליהודים, נאמץ את המשל הערבי: "שאלף אימהות תבכינה, אך לא אמי", המחזק את דברי חכמינו: "כל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו