לטלוויזיה הישראלית יש שתי עונות: עונת תחרות השירה ועונת תחרות הבישול. הבציר שהעלתה עונת השירה האחרונה היה מהמשובחים שידענו, ופעל כמו רנסנס על הגסיסה האיטית של סוגת תוכניות המציאות (ז'אנר הריאליטי). שלוש נשים בלטו בבציר הזה, האחת, ריקי בן ארי, שעברה את ה־50, השנייה עדן אלנה, נערה צעירה ממוצא אתיופי, והשלישית היא נטע ברזילי.
הנתון הזה מרשים שבעתיים, כשמביאים בחשבון את הפלח הדמוגרפי שטורח להצביע ולהכריע את התוצאות הסופיות - הנוער. אם לשפוט על פי הכרעת המסרונים של דור האינסטוש והסטורי הישראלי, מדובר בנוער עמיד לחלוטין. עמיד למועמדי הברבי ביבר ולמועמדות הברבי ביונסה שגדשו את התחרויות בשני הערוצים. הנוער הישראלי סירב להתרשם משיבוטי גרסת המזרח התיכון לכוכבים הנוצצים מארה"ב והתעקש לבחור את הטובים באמת, או את הטובות במקרה הזה, שכללו כאמור אישה בגיל העמידה, נערה שחורה ובחורה צעירה שחיה בשלום עם משקל גוף שנחשב בלתי חוקי בכל מגזין יופי שמכבד את עצמו.
זאת לא היתה בחירה פוליטית במובן הרחב של המילה, ספק אם קהל הבוחרים הביא בחשבון את המסרים של הקדמה, או מימש אפליה מתקנת על רקע מגדרי, כשהאצבע המיומנת לחצה על המקש הנכון בטלפון הנייד. זאת היתה בחירה אינסטינקטיבית בבחינת "זה מה שטעים לי עכשיו, ולכן בזה אני בוחר".
את הנינוחות הטבעית הזאת של הדור הצעיר בישראל קשה לייחס למעצבי דעת הקהל שסיקרו את הבחירה של נטע ברזילי כנציגת ישראל באירוויזיון. בניגוד לבחירה העניינית של הצעירים, נקטו אלה את גישת פוליטיקת הזהויות שמאפיינת את ה"פרוגרס" המחנך לעד והמטיף לנצח. בהקשר הזה בלטה במיוחד אילנה דיין בראיון מול הזמרת, שבו הפצירה בה לא לרזות כדי שתוכל להמשיך להיות סמל.
ספק אם דיין היתה מרשה לעצמה חדירה כזאת לצנעת הפרט ולגופה של זמרת בכל מקרה אחר, אלא שנשים שמנות הן יותר קונספט מאשר בני אדם אינדיבידואלים, ומהבחינה הזאת מותר לומר להן הכל. הראיון של דיין חשף מבלי דעת את עקב אכילס של התנועה הפרוגרסיבית – בני אדם משניים למסר, האמן מחויב לתעמולה ורק אחר כך לאמנות, והציבור הנבער מדעת זקוק לחינוך מחדש ולנביאי החשיבה התקנית הבלתי נלאים שיעשו עבורו את העבודה. אלא שהציבור הישראלי הצעיר לא נזקק לתמהיל הדינוזאורי הזה של חוסר מודעות עצמית לצד יוהרה מנותקת – הוא בחר וזיהה לבד את העובדה שנטע היא אמנית חדשנית, מרגשת ופורצת דרך, ללא קשר למשקל גופה.
גם אחרי הזכייה של נטע באירוויזיון ליהגו באולפנים על "המסר הנשי המרגש" שנטע מביאה לעולם, דפנה לוסטיג למשל טענה שהזמרת הקפריסאית היא "האישה הישנה", קרי: רזה, חשופה מדי ומלאה בתוספות שיער, בעוד נטע ברזילי היא "האישה החדשה", זאת שלא שמה פס על תכתיבי אופנה ומשקל.
זאת תיאוריה יפה, אך אני חוששת שגם היא חוטאת למציאות – הסיבה היחידה שנטע ברזילי זכתה בדוז פואה נעוצה בעובדה שהיא נתנה ביצוע משמיט לסתות לשיר הפופ הטוב והמקורי ביותר בתחרות. לפעמים סיגר הוא רק סיגר, זמרת טובה היא רק זמרת טובה וחוכמת ההמון לא נזקקת למסרים מחנכים כדי לזהות מצוינות כשהיא נתקלת בה.
