"לא זורקים את וולטיר לכלא", פסק נשיא צרפת שארל דה גול, כשחלק משריו תבעו לעצור את הפילוסוף הנודע ז'אן־פול סארטר, לאחר שעודד אי־ציות בשיאה של מלחמת אלג'יריה. וולטיר היה כוכבה הזורח של תנועת הנאורות בצרפת, ולו מיוחסת האמירה: "אינני מסכים עם דעתך, אך איהרג על זכותך להשמיעה".
נזכרתי באנקדוטה הזו עם הרשעתה של המשוררת דארין טאטור בהסתה לאלימות ובתמיכה בארגון טרור, בעקבות תכנים שפרסמה בחשבונות הפייסבוק והיו־טיוב שלה. רפובליקת הסופרים והמשוררים הישראלים, ורבים בשמאל, הקימו קול צעקה על הפגיעה בחירות היצירה. לכאורה, בצדק: משוררת, בדמוקרטיה מתוקנת, לא צריכה להיעצר ולהיחקר בעקבות שיריה. במבט ראשון זה אכן נראה כעוול שיזעזע כל בן תרבות שחופש המחשבה והיצירה יקר לליבו.
אלא שיש לא מעט סדקים בדימוי רומנטי זה, של אמנית הנאבקת בשלטון המתנפל על מתנגדיו באמצעי השתקה קפקאיים. נתחיל אולי בעובדה הפשוטה שדארין טאטור אינה סארטר. רחוק מכך. מעטים הכירו את שמה, ושירתה הפוליטית לא הקנתה לה מוניטין רבים במיוחד. זה אולי פרט שולי ביחס לסוגיה העקרונית, אבל הוא רלוונטי כשנחשפים לתכנים שפרסמה ולהיקף הסולידריות שהעניקו לה אנשי תרבות בישראל, רק משום שהיא משוררת.
ראשית, חלק מהתכנים שבגינם הורשעה טאטור לא פורסמו כשירה, אלא כפוסטים ברשתות החברתיות. באחד מהם היללה את תנועת הג'יהאד האסלאמי וקראה לאינתיפאדה בתוך הקו הירוק; באחר הצהירה "אני השאהיד הבא" על רקע תמונתה של אסראא עבד, שנחשדה (ולבסוף שוחררה) בכוונה לבצע פיגוע דקירה בעפולה. מסרים דומים מופיעים גם בשיר שעמד במרכז כתב האישום, שבו קראה לזנוח את דרך השלום ולהתקומם בדרכם של השאהידים.
תכנים מבחילים האלה, שאפילו עד ההגנה, פרופ' ניסים קלדרון, לא הכחיש את טבעם האלים ואת הפוטנציאל הנפיץ שלהם - על רקע גל טרור היחידים שהתפשט בקרקע הרשתות החברתיות - לא הפריעו לרבים להתגייס למען טאטור. וזו נקודה שחשוב להתעכב עליה: לו היו מסתפקים באמירה עקרונית ביחס לחופש הביטוי, ניחא. אבל סביב טאטור התפתחה תעשיית סולידריות, אם לא סגידה ממש.
יוצרים ופעילים התייצבו לצידה בבית המשפט, ובכירי אנשי הרוח הפיצו למענה עצומה, שבה התקוממו על "הניסיון להציג באור פלילי מחאה פוליטית לגיטימית". אירועי הוקרה, שכללו קריאות בשיריה או מחוות אמנותיות ליצירתה, התקיימו ביפו ובתל אביב. ארגוני זכויות אדם, ובהם קואליציית נשים לשלום וקול יהודי לשלום, הביעו הזדהות (למרות קריאתה לזנוח את דרך השלום), וכתב עת אופנתי לשירה אף כיבד אותה בפרס מיוחד.
תגידו, "חופש הביטוי נמדד ביחס לביטויים קשים ומקוממים", וזה אכן עיקרון שראוי להיאבק למענו. אבל כאן מדובר בהסתה בוטה לרצח ישראלים ובהתעקשות חולנית להפוך את המסיתה לגיבורת תרבות. מילא להיהרג על זכות הזולת להתבטא, אבל להיאבק על זכותו לקרוא לרצח? מילותיה האלימות של טאטור הן עלבון לשירה, והסולידריות המתרפסת שמספקים לה אנשי תרבות ישראלים היא לא פחות מחרפה למאבק על חופש הביטוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו