דבריו המקוממים של אבו מאזן על היהודים עוררו אמנם זעזוע בעולם, אך הם חושפים את ההתעלמות מעמדותיו ומעמדות הפלשתינים. ב־1977 פרסם אבו מאזן את ספרו "הציונות - התחלה וסוף". הספר, שלא תורגם מערבית מעולם, מסביר באריכות כל מה שהוא חוזר עליו בפומבי בשנים האחרונות.
על פי הספר, הציונות נכפתה על היהודים בידי הקולוניאליסטים, שחייבו אותם, בניגוד לרצונם, לראות את עצמם כעם ולהגר לפלשתין. כדי להשיג יעד זה, עסקה הציונות בהחרפת המצוקות של היהודים באירופה ובארצות ערב, במגמה לשכנעם להגר (אחד המאמצים, שאבו מאזן מנתח בספר, מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, והוא הסיוע לנאצים).
לשיטתו, הדרך להביא לקץ הציונות היא על ידי שיתוף פעולה עם יהדות העולם ובמיוחד היהודים ממדינות ערב, בעיקר מעיראק, הסובלים בישראל מקיפוח ואפליה, כדי לשכנעם לחזור לארצות מוצאם, שבהן נהנו מיחס טוב.
נוכח הקריאות להחלפתו, חשוב להדגיש כי דבריו לא משקפים רק את דעתו האישית; הם מחוברים לאמנה הפלשתינית, ומהווים בסיס לנרטיב הפלשתיני. על פי שבעת העקרונות של הנרטיב המזויף הזה - החסר כל קשר להיסטוריה - אין עם יהודי. היהודים הם רק עדה דתית, ולכן אין להם זכות למדינת לאום (גם ההתנצלות שפרסם אבו מאזן על דבריו הייתה בפני "בני הדת היהודית" ולא בפני העם היהודי); ליהודים אין קשר היסטורי ריבוני לפלשתין ולכן אין בסיס לתביעתם לשוב אליה, בעוד שהפלשתינים כצאצאי הכנענים הם העם הילידי היחיד כאן; היהודים הם יצורים בלתי נסבלים, ולכן רצו האירופים להיפטר מהם והמציאו את הציונות, שבאותה הזדמנות הייתה אמורה לבנות מגן נגד התחזקות הערבים והאסלאם.
המאבק נגד הציונות הוא יסוד הזהות הפלשתינית וכל סוגי המאבק לגיטימיים (לכן הרשות הפלשתינית משלמת משכורות למחבלים ולמשפחותיהם), גם אם דרך המאבק המועדפת עשויה להשתנות בהתאם לשיקולי עלות-תועלת (אבו מאזן סבור, שכעת אין זה מועיל להשתמש בנשק חם או אפילו בסוגים מסוימים של נשק קר, במסגרת המאבק האלים, אף כי להשקפתו אלה כלים לגיטימיים); הפלשתינים הם הקורבנות היחידים של הסכסוך ועליהם לבצר מעמד זה, למשל באמצעות הנצחת הפליטות וחיזוק תודעת הנכבה, וכקורבנות אין לדרוש מהם לגלות אחריות; המאבק הפלשתיני הוא לאומי ודתי בעת ובעונה אחת, ואין להפריד ביניהם; והמאבק הוא על כל שטח פלשתין, גם אם אפשר לקבוע יעדי ביניים.
ההסתה הפלשתינית היא המאמץ להנחיל נרטיב זה לתודעתם, והדה־לגיטימציה נגד ישראל שמובילים הפלשתינים בזירה הבינלאומית היא המערכה להנחיל נרטיב זה לדעת הקהל העולמית.
לא די להחליף את אבו מאזן, אלא את הנרטיב הפלשתיני, וזה יותר קשה. אבו מאזן היה יכול לנסות לשנות את הנרטיב, מתוקף מעמדו כאחרון האבות המייסדים של הפת"ח, אך הוא מעדיף להעמיק את מחויבותו לנרטיב על ידי קישורו, בצדק, למופתי חאג' אמין אל־חוסייני.
"צעדת השיבה" בעזה, ואירועי "יום הנכבה" בשבוע הבא, הם ביטויים של המחויבות הפלשתינית ליעד ארוך הטווח של קץ הציונות. מי שחושב שבתנאים אלה ניתן לקדם שלום, ודי בהצגת תכנית כלשהיא ובהטפת מוסר לפלשתינים (כפי שחלק מהבכירים האמריקנים נוהגים גם כיום) כדי לאפשר התקדמות, דבק בהתעלמות מהבעיה.
תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו