שקיעה ידועה מראש

פיוט ידוע מתקופת חז"ל מתאר את האמת כ"יַצִּיב וְנָכון וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנורָא וְאַדִּיר וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל וְטוב וְיָפֶה". משמע, האמת היא בת־קיימא, היא הדבר הנכון לעשותו, היא השכל הישר שניתן לסמוך עליו לאורך זמן ולא רק שהיא אינה סותרת את הרגש, אלא היא מעוררת אותו. האמת ראויה גם להיות הדבר המקובל והיפה, בטווח הארוך. 

אדם סמית' בחיבורו החשוב על המוסר, ראה הלימה בין כלכלת השוק לבין האמת, במובן הרחב שתואר בפיוט: "אמת ויציב". לפי אותה גישה, מה שאינו נכון לעשותו הוא, בין היתר, גם לא כלכלי בטווח הארוך - הטווח שראוי לשקלל בבחירות שלנו. כיום מדברים על נוסחת ה־5-5-5-5, בחינת ההשלכות של הבחירה בטווח של 5 שעות, 5 ימים, 5 חודשים, 5 שנים. 

האם הסכם הגרעין בין ארה"ב לאיראן נבחן בדרך הזו? עד כמה שהדבר מעציב, אני משוכנע שהתשובה היא כן. האמריקנים אוהבים מאוד את המונח בר־קיימא, ולכן סביר שגם הנשיא ברק אובאמה לא דילג על מבחן זה, והתוצאות, כבר בטווח של שנים בודדות, נראו לו סבירות. בצד החיובי, כחתן פרס נובל לשלום, הוא כנראה ראה את התועלת בחתימת הסכם "בדרכי שלום". הוא גם הבין שניתן להשיג שליטה בדרך של קשר, וההסכם הזה קירב את הקשר בין המדינות. הוא כנראה העריך שאיראן לכל הפחות תוריד הילוך מפיתוח נשק גרעיני ויותר מכך הוא ראה תועלת גדולה יותר בלהרגיע את ברית "ציר הרשע" והקשר של איראן עם רוסיה, מאשר לחזק את הבריתות האלה בהמשך מיצובה של ארה"ב כאויב מדינות הציר. 

בצד השלילי של ההסכם הוא כנראה שקל את האפשרות שאיראן תשקר במידה מסוימת ותמשיך לקדם בחשאי פיתוח פצצות גרעין ונשק לא קונבנציונלי; הוא שקל כנראה את האפשרות שהפסקת הסנקציות תאפשר לאיראן להמשיך לממן ארגוני טרור, כמו אלה שהביאו לפיגוע הגדול ביותר שנעשה אי פעם על אדמת ארה"ב. ובכל זאת הוא הגיע למסקנה שהצד החיובי עולה על הסיכונים. סביר להניח שהוא העריך שעיקר הסיכונים הם בזירת המזרח התיכון ולא בארה"ב. על פניו נראה שלו הוא היה מציב מספרים כלשהם, לפי תחושת בטן, שייתנו ביטוי לסיכויים ולסיכונים, הוא היה יוצר משוואה שהיתה מבטאת בצורה מוחשית יותר שמדובר בעסקה רעה, גם לארה"ב, גם אם ישראל בכלל לא מעניינת אותו.

 

השקעה כלכלית במקום הלא נכון

זמן לא רב חלף מחתימת הסכם הגרעין ועד ההוכחות שישראל הציגה לעולם שלפיהן ההסכם הזה מתבסס על הנחות מופרכות. במסגרת אותו הסכם ארה"ב התחייבה לשלם לאיראן 1.7 מיליארד דולר. ארה"ב דאגה להראות שאין קשר בין ההסכם לתשלום הזה, שאליו הגיעו הצדדים בהליך פשרה בעניין תביעה אחרת של איראן, אבל כמובן שהכסף הזה לא היה עובר אלמלא ההסכם. סביר שארה"ב היתה לכל הפחות מקזזת כל סכום שהיא לכאורה חייבת מנזקי הטרור שהביאה איראן עליה ועל שאר העולם. 

בכל מקרה, שנה אחרי חתימת ההסכם, איראן קיבלה תשלום של 400 מיליון דולר בדרך שבה מקובל לשלם בעולם התחתון - מטוס של מזומנים בשטרות של דולרים, יורו ומטבעות נוספים. ראש סוכנות הביון האמריקנית, ג'ון ברנן, אמר באותה עת: "הכסף שהעברנו לאיראן משמש לחיזוק המטבע שלה, למימון המשרדים הממשלתיים ולבניית תשתיות". 

 

העדפת הצבא על האזרחים. ניסוי טילים באיראן // צילום: אי.פי

 

אזרחי איראן היו שמחים להאמין לברנן, אבל יוסי מנשרוף, חוקר איראן ומיליציות שיעיות במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, אמר ל"ישראל היום" בהקשר זה: "כפי שראינו בהפגנות שפרצו בדצמבר וינואר האחרונים ברחבי איראן, ההשקעה הכלכלית האדירה היתה בקידום ארגוני טרור, למורת רוחם של אזרחים רבים, שדרשו מהמשטר להשקיע את המשאבים הכלכליים כדי לשפר את רמת חייהם ולא לטובת אסד, חיזבאללה וחמאס". לדברי מנשרוף, אזרחי איראן קיוו שההסכם הזה יפסיק את החרם הכלכלי ויזרים לקופת המדינה שלהם כספים לרווחת האזרחים, מה שבהחלט לא קרה.

ככל הנראה, לא רק אזרחי איראן התאכזבו בשנתיים שאחרי החתימה על ההסכם, אלא גם המשטר עצמו שלא הצליח לחזור ליום שלפני הסנקציות. בנקים ומשקיעים מכל העולם לא מיהרו לחזור ל"עסקים כרגיל", מה שמראה את כוחו של השוק, שמיטיב לשפוט טוב יותר ממומחים ביטחוניים ונבחרים. השוק הבין שמדובר בכרוניקה ידועה מראש - הסנקציות יוסרו, איראן תחזור לסורה והן יושבו. האיראנים מצידם לקחו סיכון ויצאו לאותן הפגנות בדרישה שהשלטון יזכור גם את קיומם, לצד התחביב היקר של השלטון להניע ארגוני טרור בעולם. 

 

במחיר של קטסטרופה

אך כמובן שאת כל הכסף שאיראן גרפה בעקבות הפשרת הסנקציות והתמיכה הכספית שקיבלה, היא הקצתה לעסקאות כושלות - במובן הכלכלי, במבחן התוצאה וממילא גם במובן המוסרי: היא השקיעה בפיתוח אמצעי לחימה ובסוריה. לפי הנתונים שאסף מנשרוף, היא הגדילה פי 4 ויותר את התמיכה בחיזבאללה - עד ל־830 מיליון דולר. היא הגדילה את הסיוע למיליציות השיעיות בבחריין, שמבצעות פיגועים ברחבי המדינה. היא תמכה כספית במורדים השיעים בתימן. רק ללבנון היא מעבירה 100 מיליון דולר מדי שנה לטובת הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה. 

השבוע התכתבתי עם גולה איראני בבלגיה. הוא עזב את איראן בשנה האחרונה והצטרף לאחיו שכבר השתלב באקדמיה בבלגיה ובצרפת. לדבריו, החיים באיראן כיום קשים יותר מתקופת הסנקציות שלפני 2005. לדבריו, הנתונים הרשמיים באיראן מדברים על השקעה של 50% מתקציב המדינה במערכת הביטחון, אבל כנראה מדובר בהרבה יותר. 

משפחתו של מי שמכנה עצמו ז'אן, נחשבה לאמידה באיראן וגם ככזו, המזון שלה בבית בסיסי; במרכולים רבים היה לאחרונה מחסור בחלב ובלחם, שלא לדבר על מוצרים אחרים. התשתיות במדינה מוזנחות ומסכנות את חיי התושבים. לשכניו לא היה כסף לשלם לתחזוקת הבניין. בבתי החולים חסרות תרופות חיוניות ועוד. "אני מדבר על חיים בטהרן של אנשים שנחשבים מבוססים. קשה לחשוב על מצב האנשים הפשוטים יותר", הוא כותב. 

סביר להניח שהשלטון באיראן שברירי מאוד. הוא עדיין עומד בלחצים של האזרחים, אך השאלה היא עד מתי. ככל הנראה, אנחנו קרובים להזדמנות לסייע לאופוזיציה שם להדיח את השלטון שמתעלם מאזרחיו ומתעקש לדבוק בבחירות הלא נכונות. ארה"ב כיום פחות רגישה לעניין הנפט האיראני, כי היא מספקת לעצמה את כל האנרגיה הדרושה לה, והתלות בנפט בכלל נמצאת במגמת ירידה בעולם. ההערכות הפסימיות לגבי מחירי הנפט נראות הרבה פחות ריאליות כיום, אך גם אם הן יתממשו זו לא תהיה קטסטרופה כלכלית. הסיכונים שבהמשך התנהלותה של איראן גדולים יותר מהסיכון שבבידודה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו