מהי רוחו של הנוער הישראלי? אין תשובה אחת לשאלה הזאת. יש רוח של חומרנות ורדיפה מטורפת אחרי הבצע, הרכוש, ההצלחה הכלכלית בכל מחיר: העולם הוא ג'ונגל ועלינו להילחם נגד הסובבים אותנו, למען עצמנו בלבד. יש רוח של ניו אייג', חיפוש עצמי, התחברות לעצמי, דרך התחברות ל"רוחְְניות" - שאנטי בדרך אל האושר.
בשני הזרמים הללו ה"אני" הוא המרכז. כאן ברדיפת הבצע והמרוץ אחרי המיליון, ושם בליטוף העצמי והמסאז' העצמי ללא סוף. בשניהם אין קולקטיב, אין ציבור, אין מחויבות לכלל או סולידריות חברתית ולאומית. שניהם אנטיתזה לרוח הציונית, המחברת את הפרט לכלל ומעניקה לפרט את הכוחות, הצמיחה וההעצמה מתוך האחריות והמחויבות לכלל. שניהם מבטאים נרקיסיזם, חוסר מחויבות וחוסר אחריות.
אולם יש גם זרם עומק אחר, מהותי ומשמעותי, בקרב הדור הצעיר. רוח המבטאת תרבות של התחברות מחודשת ל"אנחנו" הציוני - הלאומי והחברתי, של קבלת אחריות, מחויבות, סולידריות, אלטרואיזם. במבצע עופרת יצוקה כתב אריאל הורביץ על הפנים היפים של הארץ שמתגלים כמו רקפות בין הסלעים, כשהמדינה לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה. אולם אין מדובר רק במסירות נפש בקרב, אלא גם בשלום - מסירות נפש לחברה הישראלית, להתמודדות עם מצוקותיה, למחויבות אין קץ, לקבלת אחריות לקידום החברה הישראלית לעבר אידיאל של חברת מופת.
שלושת הביטויים העילאיים של הרוח הזו הם ההתנדבות האדירה לשנת שירות לפני הגיוס לצה"ל, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והמכינות הקדם־צבאיות. למרבה הצער, האסון הכבד בנחל צפית העלה למודעות הציבורית את המכינות הקדם־צבאיות, וכבר קראתי הבלים על "קידוש המוות", על אידיאולוגיה של מוות, על הקרבה מיותרת ועל הסתכנות שווא בשם מתיחת כל הכוחות, כתיאורים של המכינות. ובטרם יחל עליהום מתוזמר נגד המכינות, כדאי להכיר את המפעל הנפלא הזה לאשורו.
מדובר בעשרות מכינות, שבכל אחת מהן עשרות בוגרי י"ב, שדוחים בשנה וחלקם אף בשנתיים את גיוסם לצה"ל כדי לטעון את עצמם בחוסן ערכי, ציוני, יהודי ומנהיגותי לקראת השירות, ולא פחות חשוב - לקראת האזרחות שלאחר השירות. רוב מוחלט של בוגרי המכינות מתגייסים לשירות המשמעותי ביותר והקרבי ביותר בצה"ל, רבים מהם הולכים לפיקוד ולקצונה וממשיכים לקצונה בכירה. ורבים מהם נוטלים אחריות אחרי שחרורם לעשייה חברתית, חינוכית והתיישבותית למען החברה. תקופת המכינה היא תקופה של לימודים מבוקר עד לילה, ללא מבחנים או ציונים, והחניכים מתמידים ומשקיעים בכל כוחם, ומשלבים בלימודים עשייה התנדבותית וחברתית. ברבות מן המכינות יש תוכניות המשך אחרי השירות הצבאי.
המכינות הן עתיד המדינה. וגם אחרי האסון הנורא, שללא ספק היה כרוך ברשלנות חמורה - המנגינה הזו חייבת להימשך ולהתעצם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו