רקוויאם בשישה מיתרים

בים הסוער של אירועי השבוע הזה, חמק לו אירוע קטן כאוושה מעבר לים. רשת החנויות הקמעונאית האמריקנית, "גיטר סנטר", עומדת בפני פשיטת רגל וסכנת היעלמות. מה לאיש פריפריה ישראלית ולמצבן הכלכלי של רשתות קמעונאיות מחו"ל? רק דבר אחד - הגיטרה כסוכנת תרבות. 

כמי שגדל בבאר שבע של שנות ה־80, קשה להסביר לדור הקשור לעטיני עלי באבא, שפעם היו רק שתי חנויות שהציעו שירותי טיסה ישירה לחלל - חנויות תקליטים, וחנות כלי נגינה. בכל פעם שבאתי בשעריהן הרגשתי כמי שנתלה על שולי אדרת העולם השועט קדימה. הרבה חנויות היו בעולם, אך חנויות הדת, הספרים והמוזיקה דאגו לרווחתך הנפשית. חנויות המוזיקה תפקדו כגשר של ידע ולא רק מידע, מוסכים לחלומות חשמליים, נקודת המוצא לכיבוש העולם, או לפחות תל אביב. 

פרט לכמה מכוני גמילה כושלים למשוגעים לדבר, חנויות התקליטים כמעט שנאלמו מהעולם. המוזיקה איבדה את תצורתה הפיזית. ובהתאמה, אם פעם היו מדברים על תעשיית המוזיקה, היום נותרה בעיקר עשיית המוזיקה, שדורשת ציוד, והרבה. או לפחות כך מאמינים מוזיקאים, שכן לעיתים נדמה לי שיותר משמוזיקאים עסוקים בלנגן הם עסוקים בלהשוות כלי נגינה.

אני לא מכיר נגרים שיתווכחו אם פטיש המכוסה בלכה בהירה שהתייבשה בחדר ללא לחות במשך 40 שנה, יותר טוב "פי מיליון" מפטיש בצבע עץ בלי לכה. החליפו את המילה פטיש בגיטרה, וקיבלתם שיחה "שפויה" עבור מוזיקאים שיכולים להתווכח בשיא הרצינות לאיזה צבע יש צליל יותר טוב ולנהל שיחות בס־תופים אינסופיות על האיכויות השונות של עצים מברזיל או מהונדורס, ואחוזי הברזל במתכת סינית לעומת אמריקנית.

הדרישה הגוברת לציוד הובילה לפתיחתן של חנויות כלי נגינה רבות המייבאות כיום לישראל כלים מכל עבר, סוג ומחיר. כאן גם המקום להודות לשר האוצר כחלון, שביטל כמה מהמסים והמכסים המטופשים ביותר שנקבעו בשנות מפא"י על ציוד מוזיקלי והוזיל משמעותית את נגישותם.

יחד עם זאת, דווקא בעולם של שינויים כה רבים, ובזמן שבו תאגידים חסרי פנים מתקשרים עימך דרך מענה רובוטי, יש משהו מעורר ביטחון להגיע פעם בכמה שבועות לחנות "כלי זמר" בבאר שבע, המקבילה הישראלית ל"גיטר סנטר", ועדיין לפגוש שם את יענקל'ה שמכר לי, יותר נכון לאבי, את הגיטרה הראשונה בחיי. יענקל'ה הפך כבר לסבא ועדיין הוא ויעקב מוכרים במשך עשורים רבים גיטרות, מקלדות ובעיקר חלומות צליל צבעוניים לבני נוער, ולכאלו שרק ברוחם נותרו כאלו. בני נוער בגיל 40 פלוס המשמרים את חלומות העבר בחדוות צעצועים גדולים מצלצלים ויקרים. 

כאן גם הבעיה. כדאי לקרוא בין השורות של הכלכלנים המנתחים את נפילת "גיטר סנטר", שכן הסיפור שהם מספרים אינו עוסק רק ברשת קמעונאית אחת ודרכי ניהולה. הוא מספר משהו עמוק על עולם משתנה. על הצפת השוק בכלים סיניים זולים שרק הולכים ומשתפרים, על תחרות קשה ובעיקר על עודף היצע.

מעבר לעליית כוחה של האימפריה האדומה ותסבוכות הכלכלה הגלובלית, אומרים המנתחים שמשהו השתנה מהותית גם בבני האדם. זה לא עודף ההיצע, הם אומרים, זה חוסר הביקוש. הדור הצעיר כבר לא מתעניין בגיטרות ובחלומות רוקנרול כבעבר. המחשב האישי מחליף את הגיטרה ככלי ליצירה, הדי.ג'יי הוא גיבור התרבות החדש, ויכול מאוד להיות שהגיטרה, כקונספט, אולי סיימה את תפקידה ההיסטורי כסוכנת תרבות של חופש ומחשבה על שישה מיתרים, ואינסוף גוונים של חשמל. 

 

מכר לי את הגיטרה החשמלית הראשונה שלי. יענקל'ה מכלי זמר // צילום: דויד פרץ

 

זו תובנה שמקוממת אותי. עד כמה שאני מעריך את המחשב שעליו אני כותב מילים אלו ויוצר את המוזיקה שלי, אין לי כלפי המחשב הזה שום רגש. מבחינתי הוא כלי יעיל אך נטול נשמה. אם יתקלקל, אחליף אותו כהרף עין. לעומת זאת, הגיטרות שעליהן אני מנגן מחוברות כזרוע ביונית אל נשמתי. דרך לבטא את נימי הנפש בשפת תווים ללא מילים, מפלט של רעש משקיט ומגונן משצף הקצף של החיים נטולי הקצב. 

ככלי הנפוץ ביותר בעולם - גיטרה היא גשר בין תרבויות ואנשים. לפני כמה שבועות נכנסתי אל חנות המוזיקה בכפר קרע. חשתי כמי שחלף דרך המראה לעולם מקביל. את המראה המוכר של גיטרות אמריקניות מבהיקות, לצד שורות גיטרות קוריאניות וסיניות מזיעות ממאמץ, מחליפים כאן ריבוא עודים ממצרים וסוריה, ביניהם פרושים קנונים מטורקיה וסנטורים מאיראן. ומכל עבריו של סט התופים המודרני עומדות דרבוקות מעוטרות ומקושטות, בכל סוג וצבע, ואפילו שקופות ללא צבע כלל. 

במרכז החנות מצופפות להן כמה גיטרות חשמליות ייחודיות כמבטאות את מפגש העולמות הנהדר שמתרחש פה בין מזרח ומערב. שתיים מהן מושכות את עיניי במיוחד, שכן הן צבועות בצבע ירוק זוהר, הנדיר לגיטרות. 

אישה ברעלה מחייכת אלי ושואלת משהו בערבית, נער בחנות ממהר לתרגם - אפשר לעזור לך? אני מוזיקאי בחנות כלי נגינה, כבר אי אפשר לעזור לי, אני מהרהר ביני לבין עצמי. אבל בקול, אני מתפעם משפע הכלים הייחודיים שנאסף בחנות, ובתוכי מאוד שמח לגלות כאן את הזר שבמוכר ואת המוכר שבזר. 

 

מנגינה בוקעת מאחורינו. איש בשיער כסוף וגיטרה חשמלית אדומה מנגן את נעימת "ספרות זולה" או בשמה האמיתי - "מיזרילו". לא יכולתי לזמן לי פסקול מוצלח יותר לרגע הזה. מדובר במנגינה שהיא סיפור שלם על הדרכים הפתלתלות שבהן פועלת התרבות בימינו. הן התרבות המצרית, הטורקית והיוונית, טוענות שמדובר במנגינה "שלהן" במקור.

כל זה היה נשאר בגדר דיון למוזיקולוגים אלמלא הוקלט הסלט הים־תיכוני הזה בשנות ה־60 על ידי הגיטריסט דיק דייל. 30 שנה לאחר מכן הביצוע שלו פותח סרט שמופץ לכל פינה בפלנטה. התווים המהירים שבוקעים מבין אצבעותיו הם משל כיצד מנגינה ים־תיכונית עתיקה הופכת לאקזוטיקה אמריקנית חוצת גבולות ותרבויות, שכרגע מנוגנת על גיטרה סינית, שמתחזה לגיטרה אמריקנית משנות ה־50, בחנות כלי נגינה בכפר קרע. 

הנגן, מתברר, היה בנעוריו מוזיקאי. ניסה להיגמל עשרות שנים אבל מוזיקה היא מחלה שלעולם אינה נרפאת. עכשיו הוא כאן, מחפש לעצמו גיטרה לחדש עימה את עלומיו המוזיקליים. מהר מאוד אנו גולשים משיחה בישראלית קרועה בין עברית לערבית, לשיחת אצבעות ומיתרים בלי מילים, אך בכל המילים כולן. ערבי ישראלי וישראלי עברי, מנגנים יחד בלוז שמח בתיאום אנושי בחנות כלי נגינה בכפר קרע. 

עכשיו תנסו לדמיין לעצמכם מפגש כזה בחנות מחשבים ותבינו למה אני מאמין, או לפחות מקווה, שהגיטרה לא סיימה את תפקידה בעולם הזה כסוכנת תרבות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו