מרוב התרגשות מאבק הכוכבים, החמיץ הדיון הציבורי נקודה חשובה העולה מהחלטתה של נטלי פורטמן לדחות את פרס בראשית "בגלל האירועים האחרונים" בגבול עזה. האופורטוניזם זועק מהודעתה, כפי שהסביר כאן אתמול אמנון לורד, ונימוקיה הוחלפו זה בזה, עד שנחתו בחוף המבטחים התקשורתי הקרוי "סלידה מביבי". אבל השיעור כדאי שיילמד, הן ביחס ליעילות המסחררת שבה מתלקחת תעמולה אנטי־ישראלית, והן ביחס להפכפכותם של ידידינו המטיפים לנסיגות טריטוריאליות.
תושבי הפרובינציה המקומית, שמאז לכתו של אובמה תרים בייאוש אחר כתפיים קוסמופוליטיות חדשות להיתלות עליהן, סבורים כנראה שהציבור הישראלי לוקה בזיכרון קצר ביחס לנסיגה מעזה, ולהתחייבויות שניתנו באשר לחופש הפעולה של צה"ל ברגע שנתקפל. נתייצב על גבול ריבוני מוכר, נאמר לנו בטון בוטח, וממנו נוכל לשמור על בטחון ישראל בלי לעשות חשבון לעולם.
אירוני שההתנתקות - שתועמלניה שיווקו כ"פיילוט" מוצלח ל"התכנסות" עתידית מיהודה ושומרון - אכן ממלאת תפקיד של קדימון. לא רק קדימון לאלימות הפלשתינית ולסדר היום שלהם ב"יום שאחרי הכיבוש", אלא גם להתנהגותו של "מחנה השלום". הציבור שואל מה אפשר ללמוד מתגובותיהם לפעולות צה"ל בגבול עזה, לגבי היום שבו נצטרך להתמודד עם תסריט דומה אי שם בגבול העתידי, נאמר סמוך לראש העין?
הפלשתינים משתדלים להפתיע מעת לעת: רקטות, מנהרות, הסתערות על גדרות. לעומתם, אלה שקראו לצאת מעזה, נאמנים לתסריט די קבוע: קודם יבוא פוסט פרובוקטיבי ברשתות, אחריו יצוצו טורי הדעה והעצומות כנגד הברוטליות הצבאית של ישראל, ואז משהו מזה יתורגם להצהרה נרגשת באיזה ז'ורנל מוביל באירופה או לראיון נוקב באל־ג'זירה.
מה שבכל זאת נתון לשינויים הוא המהירות שבה מתגייסים לצבוע את צה"ל בגוונים של פשעי מלחמה. דומה שמתקרית לאירוע מתקצר הזמן שבו מסלים אוצר-המילים מ"תגובה לא-מידתית" ל"טבח בחפים מפשע". ואם "מדינת ישראל יורה במפגינים", אז ברור שחלה חובה מוסרית לסרב לקבל פרסים מידיה המגואלות בדם.
כל זה לא אומר ש"מחנה השלום" אסור לו למחות, או שאין מקום לביקורת על צה"ל. זה רק אומר שמסיבוב לסיבוב נעשה קל יותר לנבא התנהגויות מסוימות. חלק גדול מהרתיעה בדעת הקהל ממהלך עתידי, לא נובע מאלימותם הצפויה של הפלשתינים, אלא מכך שהדוחפים לנסיגה הבאה, לא בדיוק נותנים כתף כשצריך להתמודד עם השלכותיה. חלקם מזדרז להאשים את חיילי צה"ל בטבח, ואחרים ממהרים להתנער מישראל כמו מצואה שנדבקה לסוליות נעליהם הצחורות. גם המסר הזה הופנם, ליידי נטלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו